האהבה שלי

פרק שמונים ~ חופשייה ~

•אדוארד•
הייתי שבור.
הייתי פאקינג מרוסק.
לראות את איזבל במצב כזה, להבין שהיא עוד שנייה הייתה נאנסת אם לא הייתי מגיע, זה ריסק אותי.
ועכשיו היא סירבה להרפות מידי ונראתה עדיין אחוזת אימה ממה שהיא עברה.
הדבר הראשון שהיא שאלה אותי עליו היה אם מרתה בסדר.
איזבל סיפרה לי שהיא ראתה שירו במרתה כשניסתה לעזור לה. הרגעתי אותה מיד שהיא בסדר ואיזבל נאנחה בהקלה.
הבטתי בה כששתתה עכשיו לאט מים.
עיניה היו נפוחות.
רוברט פרץ בריצה לחדרי ונעצר לידנו מתנשף.
"מצאת אותה!"
הינהתי בשקט.
איזבל הפסיקה לשתות והשפילה את מבטה.
רוברט הביט בי בשאלה.
הרפתי מידה בעדינות. מחאה הייתה בעיניה
"אני כבר חוזר" אמרתי וחייכתי אליה.
היא הביטה בי ולא אמרה דבר.
היה לי קשה להתרחק ממנה שוב כשיצאנו מהחדר.
"תקשיב." אמרתי לרוברט כשהדלת נסגרה "היו כמה שומרים ששיתפו פעולה עם אבא. הוא ציווה עליהם לכלוא את איזבל והם הקשיבו לו"
"אני יודע. זה בבדיקה. כבר לקחנו כמה מהם לכלא"
ידי התאגרפות בזעם "יש שני שומרים מעולפים במסדרון במרתף. אחד בתא שאיזבל הייתה בו.
הם חייבים עונש מוות"
"אד." רוברט הזהיר "אתה יודע שאסור לנו.. רק לרוצחים.."
"כן כן" קטעתי אותו בחוסר סבלנות "אני יודע שרק לרוצחים מותר לתת עונש מוות אבל הם נגעו בה רוברט! אני לא מסוגל.." רעדתי מרוב זעם.
הוא הניח יד על כתפי "אני אטפל בזה" הוא אמר "אתה תדאג לבחורה שלך. עכשיו כל מה שחשוב זה שהיא תהיה בטוחה"
הנהנתי.
"אני יודע שזה לא מעניין אותך" אמר רוברט "אבל קברו את אבא"
ידיי התאגרפו. הדבר האחרון שהוא עשה לפני מותו זה היה לתת לי את המפתח הזה שעוד לא ידעתי למה הוא משמש, ולכלוא את איזבל.
"זה באמת לא מעניין אותי" אמרתי בקור.
רוברט הביט בי במבט מזדהה.
"אני אלך למרתה עכשיו. אגיד לה שאיזבל איתך ובטוחה"
הנהנתי "תודה לה בשמי"
רוברט יצא ואני נכנסתי חזרה לחדר.
הכורסא שאיזבל ישבה בה הייתה ריקה.
נמלאתי פחד "איזי!" צעקתי ורצתי לחדר השינה.
היא גם לא הייתה שם.
"איזבל!!" צעקתי שוב וחיפשתי אותה גם במרפסת.
"אני כאן אדוארד" שמעתי את קולה ונאנחתי בהקלה.
נכנסתי לחדר והיא הייתה שם.
עטופה בחלוק גדול שלי ושיערה רטוב.
"הייתי חייבת מקלחת" אמרה בהתנצלות.
התקרבתי אליה וחיבקתי אותה בחוזקה "הבהלת אותי"
"סליחה" היא לחשה לצווארי.
התרחקתי ממנה "אני גם חייב מקלחת כמו שאת מריחה"
היא צחקה. שמחתי לשמוע את הקול הזה.
לא שמעתי אותו הרבה זמן.
לקחתי בוקסר מכנסיים שחורות וחולצה לבנה.
הבטתי באיזבל שישבה על המיטה שלי וסרקה את שערה באצבעותיה.
היא נראתה הרבה יותר טוב, כאילו המקלחת שטפה ממנה את העצב.
חייכתי וניגשתי אליה.
"אני נכנס להתקלח. הארון שלי לרשותך, למרות שכנראה הכל יהיה גדול עליך"
היא חייכה והעבירה את ידה על שערי "אל תדאג"
נכנסתי להתקלח מעודד קצת לראות אותה שמחה.
הורדתי את הבגדים המאובקים שלבשתי.
זרקתי את החולצה על הרצפה.
ואז הורדתי את המכנסיים וזרקתי גם אותם.
צליל נקישה נשמע.
הרמתי את המכנסיים והצאתי מהכיס מפתח
וקופסא קטנה.
הנחתי את המפתח על השיש והבטתי בקופסא עם הטבעת.
לא רציתי לדחות את זה עוד אבל לא יכולתי לצאת עם תחתונים.
התקלחתי במהירות, התלבשתי במהירות וריססתי על עצמי בושם.
הלב שלי התחיל לדפוק מהר מההתרגשות והבטתי בקופסא בידי שוב.
אני באמת הולך לעשות את זה.
סוף סוף.
וידאתי שהשיער שלי מסודר ואני נראה טוב ויצאתי מהמקלחת.
ראיתי את דמותה של איזבל עומדת במרפסת ומביטה לאופק.
חייכתי כשראיתי שהיא לובשת את הבגדים שלי.
נשמתי נשימה עמוקה והתקדמתי אליה.
היא הסתובבה אלי והספקתי לראות אותה מוחה דמעות.
שיט.
היא חייכה אבל ראיתי ששפתה רעדה.
"איזי" לחשתי והיא מיהרה אליי וחיבקה אותי בחוזקה.
"את בסדר?" שאלתי. שאלה מטומטמת אדוארד- נזפתי בעצמי- ברור שהיא לא בסדר.
היא הינהנה והתרחקה ממני "אני בסדר. אלו היה דמעות של אושר"
"אושר?" שאלתי והבטתי בה בסקרנות.
"אני מאושרת שיש לי אותך. בגלל זה בכיתי"
היא השאירה אותי ללא מילים.
"אל תראה כל כך מופתע" היא צחקה "אני יכולה לבכות גם מדברים טובים"
חייכתי ואחזתי בידיה.
"איזי יש משהו שאני הרבה זמן רוצה לעשות"
מבטה פגש את מבטי, עיניה גדולות, מסוקרנות.
"זוכרת שהיינו על הגבעה, שנייה לפני שהשומרים הגיעו אמרתי לך שיש משהו שאני רוצה שתדעי"
מבטה התרכך "כמובן שאני זוכרת. חשבתי על זה כל הזמן"
בלעתי את רוקי "אז אני רוצה שתדעי.."
המילים גוועו על שפתיי. היא הביטה בי בצפייה.
הרפתי מיידיה וכרעתי על ברכיי.
שלפתי את הקופסא עם הטבעת מכיסי,פתחתי אותה והושטתי אותה לאיזבל שהביטה בי המומה.
"אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך, יותר מכל דבר אחר בעולם, והלוואי שתסכימי להיות אשתי.."
בקושי נשמתי מרוב לחץ מחכה לראות איך היא תגיב.
עיניה של האישה שאהבתי הוצפו דמעות וידעתי שאלו דמעות של אושר. חיוך ענק הופיע על פניה כשאמרה:
"כן. כן אדוארד. אני מסכימה."
בידיים רועדות הוצאתי את הטבעת והחלקתי אותה על אצבעה.
היא הביטה בה מוקסמת.
נעמדתי מולה מביט בה באושר.
איזבל כרחה את זרועותיה סביבי ונישקה אותי באריכות.
החזרתי לה נשיקה ודמעותי התערבבו בדמעותיה.
איזבל עמדה לצידי, ראשה שעון על כתפי, תליון הפרפר שלה זהר מהשמש.
השרשרת הייתה בחוץ, כבר לא מוסתרת, מוצגת לראווה.
בדיוק כמו איזבל, סוף סוף היא הייתה חופשיה.
עמדנו יחד מחובקים, מסתכלים על האופק, על העתיד שמחכה לנו, ביחד.
לתמיד.

פרק החתונה יעלה בקרוב♥️🫶
תתכוננו לסוף הספר ...