האהבה שלי

פרק עשרים ושלוש ~ דאגה ~

~ איזבל ~
"מתי ראית אותו בפעם האחרונה?" שאל אותי ג'ון אחרי שהגיע הביתה ופשט את מעילו.
"בערך בשעת צהריים, ראיתי אותו יוצא ברכיבה מהארמון"
"מה הוא אמר לך בבוקר? יכול להיות שהוא נסע לאנשהו ואנחנו לא יודעים?"
"הוא אמר במפורש שאבוא לעזור לו במשהו בערב"
מבטו המודאג של ג'ון ושאלותיו הרבות הבהירו לי שחששותי מוצדקים.
"את יודעת עם מי הוא דיבר? מה הוא עשה לפני כן?"
הנדתי בראשי "הוא הלך לפגישה עם היועצים. זה כל מה שאני יודעת"
"אז אולי אחד מהיועצים יודע" אמר ג'ון "אני אלך עכשיו לברר. בכל מקרה טוב עשית שבאת לדווח לי. עדיף שהמלך יהיה מחוץ לסיפור כרגע"
הנהנתי בדאגה.
ג'ון נשק לאשתו ויצא מהבית.
"כדאי שגם אני אלך" מילמלתי ובאתי לקום.
"מה פתאום! את בוודאי דואגת, חכי כאן עד שג'ון יחזור"
אמרה רוז והניחה את ידה על זרועי.
נשכתי את שפתיי ונשארתי לשבת.
ידי התעסקו בלי סוף בשולי שמלתי.
הייתה לי תחושה שמשהו רע קרה. משהו רע מאוד.
כעבור כרבע שעה מתוחה ג'ון חזר "צדקת. הוא דיבר עם מנהל המשמר על משהו, ואז עם אחד השומרים.
אני יודע לאן הוא הלך"
אני ורוז נעמדנו "אתה יוצא אליו עכשיו?" שמעתי את הפחד בקולה.
הוא נאנח ולקח מעיל "אני מצטער רוזי. אני חייב"
היא הינהנה "בבקשה תיקח איתך עוד שומר, לפחות אחד"
הוא הינהן "אף.מילה לאף אחד. אתן נשארות כאן עד שאחזור עם הנסיך"
"תן לי לבוא איתך" התקדמתי ואפילו לא ידעתי למה אני מבקשת את זה.
הוא הביט בי במבט מוזר "את לא מפחדת?"
הנדתי בראשי "אולי הוא פצוע, אולי קרה לו משהו, לכל המשרתות שהגיעו עשו קורס הדרכה בעזרה ראשונה, בבקשה תן לי לבוא"
הוא הביט בי במשך רגע ארוך "אני מצטער, אבל כבר מספיק אנשים מעורבים בסיפור הזה, תשארי כאן."
נשכתי את שפתיי והבטתי בו בעת שלקח נשק ונפרד מאשתו.
ניגשתי במהירות לשולחן הושטתי לו את בקבוק המים כשבא לצאת "לפחות תיקח את זה. מים זה מחטא פציעות עמוקות"
הוא נאנח ולקח את זה מידי "תודה"
שילבתי את ידיי והבטתי בו כשיצא מהבית.
שמעתי אנחה קטנה מצידה של רוז.
הסתובבתי אליה "הכל בסדר?"
היא הנהנה וניסתה לחייך. "תרגישי בנוח, אני עוד שנייה חוזרת" אמרה ונכנסה לחדר.
התהלכתי הלוך וחזור בחדר לא מסוגלת לשבת.
אני שנאתי את התחושה הרעה הזאת שהרגשתי.
משהו רע קרה לנסיך. הייתי בטוחה בזה.
שמתי צעקה חנוקה מהחדר.
ניגשתי לדלת בהיסוס ודפקתי עליה "רוז? את בסדר?"
לא הייתה שום תשובה.
ניסיתי שוב לדפוק ושוב לא הייתה תשובה .
בהיסוס פתחתי את הדלת.
"הו אלוהים רוז!" מיהרתי אל האישה שהייתה שרועה על הרצפה.
עירסלתי את ראשה בזרעותיי והבטתי בפניה בבהלה.
עיניה היו עצומות.
מיששתי את זרועה במהירות ולחצתי על פרק ידה.
"אין דופק" מילמלתי "למה אין דופק.."
שמתי אצבע מתחת לאפה, מייחלת להרגיש משב קל של אוויר.
כלום.
לחצתי על צד צווארה וסוף סוף הרגשתי את פעימות ליבה.
חלשות אבל יציבות.
ניסיתי להשעין אותה על זרועי ולהרים אותה אבל היא הייתה כבדה מידי ונפלתי.
לקחתי במהירות כרית מהמיטה ושמתי מתחת לראשה.
הרמתי את הרגליים שלה והשענתי אותם על הקיר.
רצתי למטבח ופתחתי את הכיור.
הרטבתי את ידיי הרועדות במים ואז מיהרתי לחדר והרטבתי את מצחה וצווארה.
עיניה רפרפו ונפקחו לאט.
"אני מיד חוזרת" לחצתי את ידה ויצאתי במהירות מהדירה.
שדרת הבתים הקטנים הייתה ריקה ושקטה. רצתי לכיוון הארמון עד שראיתי שומר "בבקשה!" מיהרתי אליו חסרת נשימה "אישה בהריון מתקדם התעלפה שם בבית, חייבים לפנות אותה למרפאה בהקדם!"
"תובילי אותי" אמר ויחד רצנו לבית.
הוא הרים את רוז בזהירות ומיהרנו למרפאה.
שם ראיתי איך מרתה לוקחת אותה למיטה ומחברת אותה למכונת חמצן.
ואז התחילו הדמעות לצאת ממני.
רגליי כשלו והרגשתי את המתח של הדקות האחרונות מכריע אותי.
"עשית טוב" אמרה מרתה וניגשה אליי "אם לא היית שם התינוק שלה היה בסכנה וכך גם חייה, נתת לה טיפול ראשוני טוב והזעקת את השומר. כמה דקות אחר כך כבר לא היה איך לעזור לה"
"מה קרה לה?" שאלתי בין הדמעות
"התמוטטות עצבים. היא כנראה הייתה בלחץ או פחדה ממשהו ובנוסף היא אמורה ללדת השבוע.. את יודעת אולי מה קרה?"
הנהנתי וסיפרתי לה הכל.
"אוי לא" אמרה והידקה את ידה לפיה. "אדוארד" קולה היה כלחישה צרודה.
כבר הבנתי כמה אדוארד חשוב לאנשים סביבו.
וכל מה שנותר לי לעשות הוא לחבק אותה חזק אליי.
וכך ישבנו שתינו חבוקות על הרצפה, ליד המיטה של רוז, מתפללות ששניהם יהיו בסדר. רוז והנסיך.