האהבה שלי

פרק שנים עשר ~ למה אתה דואג לי? ~

~איזבל ~
פתחתי את דלת חדרו של הנסיך ונכנסתי.
סגרתי אחרי את הדלת וכשהסתובבתי חזרה לחדר לא שמתי לב לעציץ גדול שהיה בחזית והזרת שלי נתקעה בו.
"לעזאזל"!" קראתי ונרתעתי אחורה משפשפת את הנעל.
"למה אתה חייב להיות תקוע פה בצד!" קראתי ובעטתי בעציץ הכבד שלא זז ממקומו ובמקום זה רק הכאיב לי יותר ברגל.
"אח" אמרתי והתרחקתי ממנו בפרצוף כועס.
היום הזה התחיל לי ממש לא טוב.
לפתע שמעתי ציחקוק.
הרמתי את מבטי בהפתעה וראיתי את הנסיך יושב על הכורסא ומתבונן ביב במבט משועשע שפיו מכוסה בידיו.
הרגשתי שפניי בוערות הנחתי את הרגל על הרצפה והשתחוותי.
"את בסדר?" שאל כשהזדקפתי.
הינהנתי עדיין מובכת. "מה..מה שלומך הוד מעלתך?" גימגמתי
הוא חייך מרוצה בעליל מהסיטואציה "שלומי טוב תודה. שבי בבקשה, אנחנו צריכים לדבר"
הבטתי בו מופתעת והתיישבתי.
הוא קם וניגש למטבחון הקטן.
הבטתי בו בעת שהוציא תפוח מהמקרר וחתך אותו.
למה דווקא כשאני מגיעה אליו הוא בלי חליפה ונראה ביתי כל כך?
הוא היה עם מכנס של חליפה אבל עם גופיה לבנה חמה ארוכה ונעליי בית יקרות.
המראה היה מגוחך והתאפקתי לא לצחוק.
הוא הסתובב והגיש לי את הצלחת הקטנה עם התפוח החתוך.
לקחתי את זה והבטתי בו בשאלה
הוא התיישב "שמעתי ממרתה שחסרים סוכרים בדם שלך ובגלל זה התעלפת, תאכלי, זה טוב"
"הוד מעלתך.." התחלתי ולא ידעתי איך להמשיך מרוב שהייתי המומה מהמחווה.
"אל תודי לי, אני צריך להודות לך.
אפילו למרות שהרגשת לא טוב הלכת וניקית את חדרי, למרות שהיית שנייה מלהתעלף בדקת מה שלומי. תודה לך איזבל"
המשכתי להביט בו המומה ולמרות שחשבתי כל כך הרבה דברים ברגע זה לא הצלחתי להגיד כלום.
הוא חייך והצביע על הצלחת שוב "תאכלי"
השפלתי מבט לצלחתי, לקחתי חתיכה ונגסתי.
התפוח היה מתוק וטעמו התפשט בפי כמו סם.
הוא צדק, זה באמת עזר.
אחרי שלושה פלחים כבר הרגשתי ממוקדת יותר.
בזמן שאכלתי הוא עילעל בעיתון ומצאתי את עצמי מתבוננת בו יותר מידי.
הנעליים הבית שלו, בבגדיו המגוחכים, השרירים שלו שבלטו אפילו מתחת לבגדים, פניו הנאות והחדות, בשערו שנפל על עיניו והוא הסיט אותו הצידה בהיסח הדעת.
למה? השאלה לא הפסיקה לנקר במוחי.
הוא דואג לי? אני מוצאת חן בעיניו? הרי אני משרתת.. ואיך אני אמורה לשמור מרחק מכובד ממני כמו שאני מצווה אם הוא הוא מצמצם אותו פעם אחר פעם.
הנסיך הרים את מבטו ונתקל במבטי "טעים?"
הנחתי את הצלחת על השולחן "סליחה על החוצפה הוד מעלתך אבל למה אתה עושה את זה?"
הוא סגר את העיתון "עושה מה?"
"נותן לי לשבת כאן. לדבר איתך בגובה העיניים, לאכול"
הוא קימט את מצחו "כדי שתהיי בסדר."
בלעתי רוק "לא, הוד מעלתך, למה אתה דואג לי?"