האהבה שלי

פרק עשרים ושמונה ~ פגיעה ~

איזבל עמדה בכניסה לחדר, פיה פתוח והיא מביטה בי בזעזוע.
ניסיתי לקום על הרגליים, נאחז בספה.
"לכי מכאן" סיננתי בשיניים חשוקות.
"רק שכחתי משהו.." היא מילמלה ואז הביטה בדם על חולצתי "אתה פצוע"
"אל תתקרבי" זעקתי כשהיא התחילה להתקדם.
היא נעצרה.
"פשוט.." מילמלתי וניסיתי להרגע "פשוט תלכי מכאן"
"לא" הקול שלה היה חלש אבל נחוש.
"מה אמרת?" כעסתי והבטתי בה בתסכול.
היא לא ענתה לי ומיהרה לחדר השינה.
ניסיתי ללכת אחריה אבל הצלחתי רק לדדות לשירותים איפה שהיא הייתה ואז ברכיי כשלו.
היא הביטה בי בבהלה ומיהרה אליי.
ידייה הנוחו על מותניי מונעות ממני ליפול.
פניה היו קרובות לפניי.
התיישבתי לאט על הרצפה ידייה עדיין תומכות בי ואז היא הרפתה ולקחה מהשיש תיק עזרה ראשונה.
"אני בסדר"
"עד מתי תמשיך להגיד את זה?" היא לחשה והביטה בתוכחה בעיניי. ראיתי עדיין את הבהלה בפניה.
"עד שתלכי"
"זה לא יקרה"
נאנחתי והבטתי בפינה מרוחקת בקיר "גם ככה את לא יכולה לטפל בזה, זה תפרים"
היא לא ענתה לי אבל נגעה בידיי שאחזו הפציעה ובחולצה והזיזה אותן לצדדים בעדינות.
מבטה היה ממוקד בפצע והיא רק נאנחה "אני לא אשאל איך זה קרה לך"
לא עניתי. רק הבטתי בה בשעה שטיפלה בי.
בהתחלה היא לקחה צמר גפן רטוב וניקתה את המקום הפציעה, אחר כך היא לקחה חוט כחול לתפור את הפצע.
קווצת שיער מהקוקו שלה השתחררה ונפלה על עינייה, היא ניסתה להסיט אותו עם פרק ידיה והתמקדה בפצע והכניסה את החוט הראשון ואז השער נשמט שוב על עיניה והיא טלטלה קלות את ראשה.
הושטתי את ידי והזזתי את השיער למאחורי האוזן שלה.
ואז החזרתי את ידי במהירות לצד גופי.
היא עצרה מהתפירה ורק הביטה בי במבט שלא הצלחתי לפענח.
ואז כיחכחה בגורנה והשפילה מבטה לפצע שלי "אתה ג'נטלמן אפילו כשאתה פצוע" מילמלה.
ההערה שלה הצחיקה אותי אבל מיד שצחקתי עבר בי גל כאב אז הפסקתי.
בכללי הזעתי מרוב הכאב שגרמה לי הפעולה שלה ואפילו שחררתי צעקה חנוקה פעם אחת אבל זהו, השתדלתי שלא כדי לא להבהיל את איזבל.
"סיימתי" היא הכריזה לבסוף והסירה את הכפפות מידיה.
מיהרתי לכפתר את חולצתי "תודה"
היא הנהנה והביטה בפניי.
המשכנו לשבת מביטים אחד בשני, כאילו לכל אחד יש מלא להגיד אבל הוא לא יגיד את זה.
ואז היא שברה ראשונה את השתיקה "מי חשבת שנכנס לחדר? כשראית אותי התגוננת, נראת מפוחד כל כך."
נשכתי את שפתיי. בדיוק לפני שאבא נכנס חשבתי שאני חייב להפסיק לתת לה לקרוא את עצמי ככה והינה זה שוב קורה.
"אדוארד" לא אהבתי את הרכות בקולה שהופנתה כלפיי "מי הרביץ לך?"
"למעשה חשבתי שאת כבר יודעת" אמרתי.
"למה שאני אדע?" מצחה התקמט בתהיה.
"לא ראית אותו יוצא?"
היא הנידה בראשה.
"למה חזרת לכאן בכלל?"
"שכחתי כאן משהו, ואל תסיט נושא"
הבטתי בה המום.
האישה הזאת נזפה בי! ולא ויתרה לי! ולא נבהלה ממני וטפלה בי!
בלי שיכולתי לשלוט לזה חייכתי בשבועות רצון.
"השתנת כל כך" אמרתי.
היא הביטה בי במבט לא מבין ואז אמרה "אתה מדבר כאילו אתה מכיר אותי"
היישרתי מבט לעיינה "דיברתי על ההתנהגות שלך. לא על האופי."
היא שילבה את ידה "התנהגות תלויה באופי"
היא איתגרה אותי אז חשבתי קצת לפני שעניתי לה ואז אמרתי "אני מסכים"
היא חייכה "אתה לא תספר לי מי עשה לך את זה?"
"שום סיכוי" אמרתי ועדיין התפלאתי שהיא לא הבינה את זה בעצמה.
היא נשכה את שפתיה ואז אמרה "אז אם לא אכפת לך אני אלך למצוא את מה ששכחתי ואז אלך לעבודה"
לא עצרתי אותה כשקמה ויצאה מהחדר רק קמתי החלפתי במהירות לחולצה ניקיה מדם ותחבתי אותה לתוך החגורה במכנסיים, ואז יצאתי מהחדר והבטתי באיזבל כשהתכופפה מתחת לספות תרה בעיניה אחרי משהו.
לבסוף התרוממה, מבטה מודאג והיא ממששת את צווארה.
"חשבתי שאמרת ששכחת משהו לא איבדת"
אמרתי.
היא הסתובבה אליי ונבהלה, ואז גמגמה משהו לא ברור.
שילבתי את ידיי "את רוצה להגיד לי מה את מחפשת? אולי אני יכול לעזור.."
היא הביטה בי ואז השפילה מבט לרצפה כחוככת בדעתה ולבסוף חייכה חיוך מאולץ ואמרה "לא תודה. אני בטח אמצא את זה מתישהו, שיהיה לך יום טוב"
ואז ברחה מהחדר.
הבטתי אחריה ואז הרמתי משהו נוצץ מהקרקע.
אחזתי בידי שרשרת עדינה מכסף עם תליון פרפר כחול.
המתכת הייתה קרירה בידי.
הבטתי בשרשרת ואז בדלת הפתוחה.
ואז הכנסתי את השרשרת לכיס המכנסיים שלי ויצאתי להתאמן בסיוף.