האהבה שלי

פרק עשרים ואחד ~ הנסיך בצרה ~

~ איזבל ~

לקח לי חודשיים ללמוד לנגן יצירה שלמה בפסנתר.
אחרי שבוע ימים כבר ידעתי לשיר את המנון המדינה בעל פה.
תמיד ידעתי שאני מוכשרת, אבל רק אחרי ששברתי פעמיים את הרגל הבנתי עד כמה.
לקח לי חמש דקות בלבד להבין שאני נלקחת לארמון.
לקח לי שנייה להבין שהפכתי להיות שווה בעיניי הנסיך.
זאת הייתה ההבנה הכי קצרה ומשמעותית שהייתה לי בחיים.
למדתי בתוך כמה דקות לעמוד על שלי, לפתוח את הלב, לסלוח, ולהבין מי אני.
ויותר מכך, להרגיש שווה.
ועכשיו הבנתי דבר נוסף.
אני דואגת לו.
ניקיתי את החדר שלו והוא הלך לישיבה ולאחר מכאן ראיתי אותו רץ במסדרון ויוצא עם הסוסה שלו.
ועכשיו הגיע הערב.
והוא עדיין לא חזר. ראיתי שהוא נעדר בארוחת הערב וזה לא הטריד את המלך.
לפחות לא ממה שראיתי.
ואז הלילה. וחיכיתי לו בחדר והוא לא היה שם.
וכששאלתי את השומר בחדר הוא אמר שהוא לא יכול להגיד.
שכנעתי את עצמי שזה חובתי כמשרתת האישית שלו לשים לב שהוא נעדר.
ומכיוון שידעתי שאסור לי לפנות אל המלך ישבתי בחדרי וחכחתי בדעתי למי לפנות.
רייצ'ל כבר יצאה לפגוש את הדייט שלה, אפילו לא היה לי עם מי להתייעץ.
אבל אז עלה במוחי רעיון.
הסייף! זה שאדוארד התאמן איתו באותו יום שקראתי לו לראשונה בשמו! היה נראה שהנסיך רוכש לו כבוד ויש בניהם קרבה.
לקחתי במהירות מעיל וחיפשתי שומר בכיר.
"סליחה, אתה יודע איך קוראים לסייף הראשי של הנסיך?"
הוא הינהן "ג'ון. את מחפשת אותו?"
הנהנתי במהירות.
השומר שלכל היותר נראה בין 40 חייך.
"את לא היחידה. אבל שתדעי שיש לו אישה והיא בהריון"
כמעט נחנקתי "זה לא בשביל זה"
"סתם צחקתי" הוא אמר והצביע על המשך המסדרון "המגורים שלהם זה באגף התחתון.
מעל מגורי המשרתים. תשאלי שם, יעזרו לך"
"תודה" אמרתי ורצתי לקומה למטה.
היה לי תחושה שמשהו רע קרה. משהו רע מאוד.
דפקתי דלת דלת עד שלבסוף אישה צעירה עם הריון מתקדם פתחה לי את הדלת.
"אני מחפשת את ג'ון" אמרתי במהירות את המשפט בפעם העשירית בערך "את מכירה אותו?"
היא חייכה "אני אשתו"
"אה" אמרתי במבוכה "אני צריכה לראות אותו בדחיפות.
זה קשור לנסיך."
פניה הפכו מודאגות והיא פתחה את הדלת "בואי, תיכנסי"
נכנסתי לחדר שהתגלה כבית קטן וחמים.
היה בפנים ספה ושטיח.
קיר עם מדליות ותעודות, מטבחון קטן וחדר ששיערתי שהוא חדר שינה ומקלחת.
"ג'ון יצא להביא משהו. הוא יחזור בקרוב. את יכולה לשבת" אמרה והתיישבתי בקצה הספה במבוכה קלה.
היא התיישבה בספה גם באנחה.
"מזל טוב" אמרתי וחייכתי מצביעה על הבטן שלה.
היא חייכה גם "תודה, איך קוראים לך?"
"אה" אמרתי במבוכה "לא הצגתי את עצמי, אני איזבל, המשרתת האישית של הנסיך"
"אני רוז" אמרה וחייכה "נעים מאוד"
היא נראתה נחמדה ומצאתי את עצמי מחייכת למרות הדאגה.
"אז..  הוד מעלתו בסדר?"
נשכתי את שפתיי "אני לא בטוחה"
ראיתי דאגה בפניה "אני אביא לנו לשתות בנתיים" היא אמרה וקמה.
הבטתי סביבי בסקרנות בנתיים ואז עיני נתקלו בתמונות שהיו על השידה.
היו כמה מהחתונה שלה ושל בעלה ותמונה שלו עם הנסיך.
זאת הייתה תמונה שצולמה לפני שנתיים לפחות כי אדוארד נראה הרבה יותר נערי.
המאמן שלו נראה פחות או יותר כמו שזכרתי שראיתי אותו.
הם עמדו אחד ליד השני צוחקים, ידו של ג'ון הייתה מונחת על הראש של אדוארד, פורעת את שערו בחיבה.
זאת הייתה תמונה מתוקה.
הבטתי בחיוך על פניו של הנסיך. חיוך אמיתי ומאושר שלא ראיתי אף פעם על פניו.
"הם חברים טובים" אמרה רוז כשראתה שאני מביטה בתמונה. היא התקרבה והניחה לידי בקבוק מים.
"כן?" שאלתי, רוצה לדעת עוד על הנסיך.
היא הושיטה לי ספל תה חם והודתי לה בניד ראש.
"ג'ונתן ואני חיים כאן מלפני בערך 15 שנה.
התחתנו כשיינו צעירים, בערך בני 19, לא חשבנו קדימה, היינו מאוהבים. נקלענו לחובות ולא שרדנו כלכלית.
אדוארד שמע על כישורי הסיף של ג'ונתן והפציר באביו לקחת אותנו לארמון ולדאוג לנו כלכלית בתנאי שיהיה לו מורה לסייף.
הוא היה בסך הכל ילד בין 7.
ג'ונתן התאהב בו מרגע שהגיע לארמון.
הנסיך כל כך מוכשר, וג'ונתן כל חייו רצה להיות מורה.
הוא הסייף שלו מאז שאדוארד ילד, כבר עברו שנים, אנחנו כבר גדלנו, וג'ון מרגיש כאילו יש לו אח קטן, גם בשבילי אדוארד כמו אחיין, הוא בן בית אצלנו"
הייתי המומה. עוד צד שלא ראיתי והכרתי בו.
היא נאנחה "אני מקווה שג'ון יחזור כבר, בנתיים רוצה לספר לי מה קרה?"
נשכתי את שפתיי "זהו שגם אני בעצמי לא יודעת. רק שאדוארד לא חזר לארמון, והמלך לא מודע לזה או שלא אכפת לו"
"אוי" היא אמרה "זה רע"
"מאוד" אמרתי וניסיתי שלא לדאוג.
כמה שאמרתי לעצמי שהוא בסדר לא הייתי בטוחה בזה בכלל.
משהו בתוכי, רגש חזק מאוד אמר לי שהנסיך בצרה.