האהבה שלי

פרק שישים וארבע ~ החתונה של רייצ'ל ~

~ איזבל ~
חתונתה של רייצ'ל הייתה האירוע המאושר ביותר שידעתי בחיי.
כל המשרתות והשומרים הגיעו, החצר בארמון הייתה מלא באורחים והייתי מאושרת עד הגג שהמלך אישר לעשות את זה.
ישבתי ליד אחד השולחנות העגולים בחצר ושתיתי יין בשעה שהבטתי ברייצ'ל ומארק רוקדים.
המוזיקה התחילה ועשרות רוקדים נוספים הצטרפו למעגל.
הייתי בין הבודדות שנשארה ליד השולחן.
שמרתי את עצמי רק לאדם אחד.
הנחתי את כוס היין וצפיתי בניקולאס רוקד עם איזו משרתת בלונדינית.
חייכתי כשראיתי את רוז יושבת באחת השולחנות ולידה עגלה קטנה ומיהרתי לגשת אליה.
"מה שלומך?" שאלתי בהתרגשות "ומה שלום.."
"אמה" היא חייכה כשהבטתי בתינוקת "קראנו לה אמה"
"שם יפה" אמרתי בחיוך וחיבקתי אותה בחום.
"מה שלומך?" שאלה.
הנהנתי "טוב"
"איזה יפה את" אמרה וחייכה "זה יום מאושר בשבילך מאוד הא?"
חייכתי "היא החברה הכי טובה שלי. כמו אחותי הגדולה"
רוז הנהנה בחיוך וחזרה לנענע את העגלה.
"איפה ג'ון?" שאלתי.
היא הנידה בראשה "אני לא יודעת. הוא יצא למשימה עם הנסיך בבוקר אבל אני לא יודעת לאן הם הלכו"
"עם אדוארד??" שאלתי בהפתעה.
היא הביטה בי עם צל של חיוך "כן, עם אדוארד"
שיט. אמרתי את השם שלו.
לקחתי כוס ממגש חולף ושתיתי את הכל בלגימה אחת.
הנוזל שרף לי בגרון כמו חומצה והשתעלתי.
"את בכלל יודעת מה את שותה?" שאלה רוז בעודה תופחת על גבי.
"לא." הודתי והנחתי את הכוס הריקה על השולחן.
"או! הינה הוא!" פניה אורו והיא קמה "תשמרי על אמה בבקשה"
הסתכלתי עליה כשרצה לנקודה רחוקה וחיבקה את ג'ון.
אדוארד לא היה לידו.
הבטתי בעצב בדשא ושוב באנשים הרוקדים.
כשדיברתי איתו אתמול הוא הבטיח שיבוא להגיד שלום.
אמה התחילה לבכות. נעמדתי והרמתי אותה על הידיים מנענעת אותה בשקט.
הבטתי על כל הרוקדים ואז עיניי נתקלו באדוארד, שערו מסורק לאחור והוא לובש חליפה חגיגית ומדבר עם משרתת.
התיישבתי במהירות, הרגשתי שרגליי כושלות.
עד שהוא הגיע והוא אפילו לא אומר לי שלום?!
עיניי עקבו אחריו כשדיבר לפחות עם חמישה משרתות.
הייתי פגועה ומבולבלת.
הנחתי את אמה שנרדמה בעגלה והבטתי בקנאה ברוז וג'ון שהצטרפו גם הם לריקודים.
הבחנתי באדוארד שהתקרב אליי והבטתי בו בדריכות.
"איזבל" הוא דיבר ושמעתי את הקול האהוב עליי בעולם.
"הוד מעלתך"
"מה שלומך?" הוא שאל והביט בי. מבטו חוקר אותי, מפענך איך אני מרגישה, מה עבר עליי היום. הוא שתק, והרגשתי שאנחנו מדברים דרך העיניים.
מותשת, מאושרת, פגועה.. חשבתי. "אני בסדר"
הוא לא חייך "באמת?" לא עניתי. חלפו כמה שניות של שקט ואז קול קטע את הדממה.
"תודה ששמרת עלייה!" רוז וג'ון חזרו והתיישבו לידי בשולחן.
הנהנתי בחיוך ואז קמתי "אני צריכה לשירותים"
לא הבטתי בהם ונמלטתי משם מתרחקת מאדוארד ומכולם.
ירדתי במהירות למרתפים וברחתי לחדרי.
סגרתי את הדלת ונשענתי עליה. מנסה לנשום.
שתי דפיקות חלשות בדלת.זזתי ופתחתי אותה אדוארד עמד בפתח.
משכתי אותה לתוך החדר וסגרתי במהירות את הדלת "אתה לא יכול להיות כאן! השתגעת לגמרי? מה אם יתפסו אות.."
שפתיו עצרו את מילותי.
הוא משך אותי אליו ונישק אותי באריכות.
הוא התנתק ממני והביט עמוקות בעיניי "התגעגעתי אלייך."
שילבתי את ידיי. "איפה היית?"
הוא התרחק ממני כאילו נכווה. "מה?"
"שמעתי מרוז שיצאת עם ג'ון"
"אה זה.. סתם הלכנו לראות משחק כדו.."
"אל תשקר לי!" התעצבנתי "היא אמרה שיצאתם לפעולה"
"וואו איזי מה קורה? את מרגלת אחריי?" הוא שאל ונרתע מטון דיבורי החד "כן יצאנו לפעולה אבל אני לא רוצה להדאיג אותך.."
"סיכמנו שאין יותר שקרים אודוארד" אמרתי בקול עייף והדמעות ירדו מעיניי.
"היי" קולו היה רך "מה העניין?"
"המינימום שאתה חוזר זה להגיד לי שלום, או אפילו להסתכל עליי, מספיק מתסכל אותי שאני לא יכולה לגשת אלייך ולרקוד איתך כמו כולם" מחיתי את הדמעות בחוסר סבלנות אבל מיד צצו חדשות.
הוא הניד בראשו "דיברתי עם המשרתות כדי שזה לא יראה חשוד שאחר כך אני הולך ומדבר איתך. תכננתי לספר לך על הפעולה אבל לא ביום החתונה של החברה הכי טובה שלך כי לא רציתי שזה ידאיג אותך"
"אה" אמרתי בקול קטן והבטתי בו בהפתעה.
הוא התקרב אליי והזיז קווצת שיער שהשתחררה מהקוקו למאחורי אוזני.
"כשאת פגועה יש לך נטייה להסיק מסקנות לא נכונות, ואני לא מאשים אותך בהתחשב בכל מה שעברנו.. אבל לעולם אל תפקפקי בי. לכל דבר שאני עושה, יש סיבה"
קולו היה רך, עיניו כנות. הינהנתי וחיבקתי אותו בחוזקה.
"התגעגעתי אלייך" אמרתי וטמנתי את פניי בכתפו הרחבה, שואפת את ריחו.
"גם אני אלייך איזי"
התרחקתי ממנו וידיו שיחקו עם השרשרת שלי.
בגלל שזה היה אירוע יוצא דופן הרשתי לעצמי להוציא את התיליון החוצה.
"אתה אוהב את זה?" שאלתי.
"מאוד. וגם אותך"
חייכתי  "גם אני אוהבת אותך אדוארד."
"בואי נחזור לחגוג" הוא אמר וליטף את זרעי.
הנהנתי.
הוא הדביק לשפתיי נשיקה מהירה ויצא ראשון.
חיכיתי כמה דקות ויצאתי גם, החיוך עדיין על שפתיי.
החתונה הייתה מהממת.
רקדתי עם רייצ'ל בלי סוף והבטתי באדוארד שנהנה ודיבר עם ג'ון.
חלקנו מבטים חטופים, לפעמים הוא עמד כל כך קרוב אליי השתגעתי מכך שאני לא יכולה לדבר איתו.
הקושי בלשמור את זה בסוף היה בלתי נסבל ולרגע תהיתי עד מתי זה יהיה ככה?
האם גם אנחנו, בסופו של דבר נתחתן, ומה יהיה איתנו?
בסוף האירוע נפרדתי מרייצ'ל ופרשתי לחדרי.
הבטתי במיטתה הריקה, בחפצים שלה שכבר אינם כאן.
רק עכשיו קלטתי שהיא עברה מהחדר.
התיישבתי בכבדות על המיטה וחלצתי נעליים.
העצבות אחזה בי שוב.
התלבטתי אם ללכת לחדרו של אדוארד אבל פחדתי שזה מסוכן מידי לישון אצלו כמה לילות ברציפות.
החלפתי לפיג'מה מהר ונשכבתי במיטה.
זאת הייתה הפעם הראשונה מאז בואי לארמון שהייתי לבד בחדר. ממש לבד.
חוץ מהפעם שרייצ'ל התאשפזה אחרי השרפה אבל אז עוד הרגשתי שהיא תחזור.
עכשיו, זה היה רק אני.
שמעתי צעדים והדלת נפתחה חרש. ראשי התרומם מהכרית באחת,
דמות גבוה נכנסה לחדר וסגרה את הדלת.
נדרכתי מיד אבל נרגעתי כשראיתי שזה אדוארד.
"היי" לחש והתיישב על הרצפה מולי.
"היי" לחשתי גם. "מה אתה עושה כאן?"
הוא חייך " לא באמת חשבת שאני אשאיר אותך לבד"
הנחתי את ראשי על הכרית בחזרה וחייכתי.
"תודה שבאת"
ידו ליטפה את שערי "תשני איזי, אני כאן"
לקחתי את ידו השנייה ושמתי אותה מתחת לפניי, כמו כרית.
ועם מגעו החם, נרדמתי.
כשהתעוררתי בבוקר, הוא כבר לא היה.