נקודת מבט סקאר
"מה אני אעשה עכשיו..?״ מילמלתי לעצמי איזה חמש דקות ברצף בזמן שאני מסתכלת על הגופה של כריסטיאן.
"טוב, יש לי רק אופציה אחת." אמרתי לעצמי וישר קמתי וניסתי להרים את הגופה של כריס, אבל הוא היה כבד מידי.
בצער רב נאלצתי לגרור אותו למכונית, אולי זה נשמע הזוי לקחת גופה בתוך מכונית שעולה לא מעט כסף, אבל ממש לא אכפת לי משום דבר ברגע זה.
שמתי את הגופה במושב האחורי ואני ישבתי בכיסא הנהג, מנסה להיזכר איפה ג'ק הזה גר.
אחרי דקה של מחשבה נסעתי לבית של ג'ק בתקווה שיעזור לי.
רק בדרך שמתי לב שכל בגדים שלי מגואלים בדם, גם הידיים שלי שנמצאות כרגע על ההגה מגואלת בדם וכך גם ההגה.
ברגעים אלו הרגשתי כמו סקאר בת הארבע עשרה, חסרת אונים, מפוחדת ומבועתת.
אני ממש לא יודעת מה צופן לי העתיד, אני רק מקווה שהוא יהיה טוב.
אחרי נסיעה של חצי שעה הגעתי לכתובת.
זו הייתה האחוזה הכי גדולה שראיתי מימיי, היא פשוט ענקית ויפהפייה עם מלא חלונות צרפתיים ועיצוב מודרני מעניין.
רגע, לא להתלהב יש לך כרגע גופה באוטו, וזה במקרה הבן אדם הכי חשוב בחיים שלך. היה.
השארתי בינתיים את הגופה באוטו והלכתי לעבר שער האחוזה בזמן שכל השומרים נועצים בי מבט עויין.
"אני צריכה להיכנס בבקשה, עכשיו." ניסיתי להישמע מנומסת ככל האפשר בזמן שאני מסתכלת עליהם בהבעה אדישה אך רצינית, מנסה להבהיר להם שבאמת אין לי זמן לשטויות האלה ואני פשוט חייבת להיכנס.
"ולמה שנפתח לך ילדה קטנה?" שאל אחד השומרים בזלזול וצחקק בזחיחות והפנה מבט משועשע לחברו שעמד לידו והסתכל עליי במבט זהה לשל חברו.
"אין לי כוח לזה..." מילמלתי לעצמי, והפשלתי את שרוול הג'קט שלי והקעקוע של הקוברה ניגלה לעיניהם, הם ללא ספק נראו המומים אבל זה עשה את העבודה מכיוון שהם ישר פתחו לי את השער ונתנו לי להיכנס.
אחרי הליכה של דקה בערך הגעתי לדלת הכניסה, טיקטקתי במהירות ואחרי כמה שניות עוזרת בית פתחה לי את הדלת, והסתכלה עליי מבועתת, טוב אני לא המראה הכי נחמד לעין כרגע, אני די מכוסה כולי בדם.
"כן , במה אפשר לעזור לך?" היא שאלה בנימוס.
"אני צריכה את ג'ק, מיד, תגידי לו שהקוברה צריכה לדבר איתו דחוף." אמרתי בחוסר סבלנות והעוזרת הינהנה קצת בפחד ועלתה מהר במדרגות, לקרוא לג'ק כנראה.
אחרי דקה של המתנה בכניסה למבואה, ג'ק ירד באדישות רבה ורק שהיה במרחק של שני מטרים ממני הרים את ראשו אליי והיה בעינייו ניצוץ של.. דאגה? לא, אין סיכוי שהוא דואג לי.
"מה קרה, ולמה כולך מכוסה בדם?" שאל בחוסר סבלנות בזמן שהוא בוחן את גופי סנטימטר אחר סנטימטר מנסה לשער מה קרה.
"כריסטיאן." אמרתי בקצרה, מתקשה ברגע זה להוציא יותר. אני משפילה מבט ומנסה להחזיק את הדמעות ודי מצליחה בזה. הכל בסדר, סקאר, תנשמי, אסור לך לבכות.
"הוא מת, נכון?" אמר והבנה נחתה על מבטו, פתאום נראה קצת.. עצוב? טוב, הם היו חברים טובים כבר שנים ממה ששמעתי.
"כן, זו אשמתי, היו שם עשרה שומרים הרגתי את כולם והוא הרג את סטיב, אבל אחרי כמה שניות הבנתי שיש שם רק עשר גופות כולל סטיב, וניסיתי להבין איפה עוד שומר, אבל זה היה מאוחר מידי. השומר העשירי היה מאחוריו שלפתי מהר את האקדח ויריתי בו, אבל זה היה מאוחר מידי.
שניהם נפלו על הרצפה והם מתו. כריס מת באשמתי." אמרתי, עדיין מצליחה להחזיק את הדמעות, מרגישה את המחנק מטפס לו לאט לאט, מתחנן לפרוץ החוצה.
"את ממש לא אשמה, את אפילו גיבורה, מלא אנשים שגילם כפול מגילך חולמים על אומץ וכוח כמו שלך, את צריכה להאמין בעצמך יותר, ואת ממש לא אשמה." אמר והביא לי חיבוק. הופתעתי קשות והתאבנתי לרגע אבל התעשתי במהירות ונמסתי לתוך החיבוק שלו שהיה מנחם אך נגמר בפחות משלוש שניות.
כל כך הייתי צריכה את החיבוק הזה עכשיו. זה גם לפחות משהו.
"יש לי רק שאלה קטנה, איפה הגופה?" שאל בבלבול לאחר שהתנתק מהחיבוק במהירות כאילו הבין שזה אולי לא היה במקום.
אוי, שכחתי לגמרי מהחלק הזה.
פרק קצת משעמם וקצר אבל אני אישית מאוד אוהבת אותו.
20.6.18 חופש גדוללללל
מקווה שאהבתן את הפרק, תהנו♡
YOU ARE READING
𝚃𝚑𝚎 𝙲𝚘𝚋𝚛𝚊
Action☆הושלם☆ מקום #1 במתח בתאריך- 14.11.18, 20.4.20 מקום #1 באהבה בתאריך- 7.4.19 מקום #1 באקשן בתאריך- 16.4.19, 12.03.20 "תיכנסי למועדון כאילו את סתם רוצה לדפוק את הראש ולא להרוג אף אחד, אוקיי?" אני אשתדל.
