𝚃𝚑𝚎 𝙲𝚘𝚋𝚛𝚊

פרק 43

נקודת מבט סקאר:

עוד לפני שהתחלתי לספור דילן וליאם הורידו את האקדחים. מה שאומר שכרגע הם פגיעים בדיוק כמוני.

"אחד," אמרתי בקול קר ורועם והתחלתי את הספירה.
באתי לספור את המספר השני אך במהירות ובהיסוס ג'קסון הוריד את האקדח.

"שניים," אמרתי שוב באותו קול כמו של המספר הראשון, אך הפעם הפחד ביעבע בתוכי.

במספר הבא אני אמורה ללחוץ על ההדק אם ג'ק לא יוריד את האקדח.

"ש-" התחלתי לומר אך ראיתי את ג'ק במהירות מוריד את אקדחו. הרגשתי כאילו נפלה לי אבן מהלב.

"יופי, תודה רבה באמת." אמרתי בכעס מדומה והורדתי את האקדח והחזרתי אותו במהירות לכפלי שמלתי.

"רק שתדעי, הורדתי את האקדח רק כי אני חושב שיש לנו סיכוי טוב ביחד." ג'קסון אמר שוב בטמטומו.

"אני עדיין חושבת שאתה מטומטם, אני לעזאזל אחותך!
ואני לא אשכח אף פעם שניסית לאנוס אותי שתיים עשרה פעמים!
וחשבתי שליאם הוא המשוגע מבין האחים." מלמלתי את הסוף לעצמי, אך כנראה ליאם שמע זו כי החטיף לי מבט נוזף.

"אתה עשית מה?!" שמעתי את צעקתו של ג'ק מהדהדת בכל רחבי המקום.

"אני ניסיתי, אבל לא עשיתי את זה בסוף." ג'קסון אמר את זה כאילו לא עשה שום דבר רע.

"אתם יודעים מה בראונים? אני אעשה לכם טובה.
ברגע שתאמרו שאתם רוצים את השמוק הזה, מת, אני יורה בו." ג'ק אמר וכיוון את אקדחו אל ג'קסון, כאילו שלא עד לפני רגע הוא הגן עליו.

"אתה הרגע הגנת אליו ועכשיו אתה רוצה להרוג אותו? זה ללא ספק בגידה." האב של משפחת נלסון אמר בזלזול כלפי ג'ק.

"אה, שכחתי שאצלכם, הנלסונים, זה בסדר לאנוס בני משפחה. בגלל זה נשארו אצלכם רק בנים, כי את כל הבנות במשפחה שלכן רצחתם.
ואתה יודע מה? חבל שהרגתי את הג'ונסנים הערב, אני מעדיף לרצוח קודם כל כל את הנלסונים, אתם פשוט כל כך מושחתים." ג'ק אמר אל עבר אב המשפחה שהתכווץ במקומו.

כולם יודעים שלמשפחה אחת אסור לרצוח יותר ממשפחה אחת, ובגלל שג'ק רצח את הג'ונסונים או איננו יכול להרוג את הנלסונים. (בן משפחה אחד מותר להרוג, אך משפחה שלמה אפשר, זה אומר שג'ק יכול לרצוח את ג'קסון כי הוא הורג רק אותו ולא את כל המשפחה שלו.)

"טוב בחזרה לשיחתנו, בראונים. להרוג את השמוק הזה?" ג'ק שאל באדישות וכיוון את אקדחו אל עבר ראשו של ג'קסון.

"כן.
-לא!" אחיי צעקו לחיוב ואני צעקתי באותו הזמן לשלילה.

"אתם רציניים? עם כמה שהוא מטומטם, שמוק, חלאה ועוד הרבה דברים שאפשר לומר עליו, הוא עדיין בן משפחה.
אנחנו לא רוצים לאבד עוד בן משפחה. זה אומר שג'קסון נשאר בחיים. ואם הוא יתנהג שוב כמו שמוק מסריח אני אדאג לכך שהוא יהיה בחיים אך עדיין יסבול על כך." אמרתי לבסוף ונעצתי מבט נוקב בג'קסון וראיתי שהוא נרתע ממני.

יופי, ככה זה צריך להיות.

"עכשיו, אם לא אכפת לכם, הערב הזה רק הולך ונהיה גרוע יותר ואני נעשית רעבה יותר ויותר. אז תעשו לי טובה ושכל משפחה תלך לשולחן שלה ותשוחח ותאכל מה שבא לה." אמרתי בקולי האדיש והקר. אחרי פחות משניה כל משפחה פנתה לשולחן שלה, כי כנראה היו רעבים בדיוק כמוני.

דילן וליאם החזיקו בידיי וג'קסון מאחורינו והתקדמנו אל עבר השולחנות כדי למצוא את השולחן שלנו מבין כל השולחנות שעליהן דפים עם שמות משפחה.

לבסוף מצאנו את השולחן שלנו, היה בול באמצע של כל השולחנות. לקחנו את הדף כדי לדעת עם איזו משפחה נשב וברגע שהסתכלתי הרגשתי שכל היום הזה בדיחה והרגע הזה זו שורת המחץ.

שולחן מס' 11:
בראון.
אריסטו.
בלוויק.

"מי לעזאזל סידר שולחנות?" דילן שאל מזועזע ומיואש.

"אני חושבת שזה באקראיות." שמעתי קול מוכר ואהוב, ישר הרמתי את מבטי וראיתי את שערה הזהוב שהסתלסל מעט לכבוד התחפושת שלה ואת עינייה הירוקות בורקות מאושר ואת חיוכה שמקושט בצדדיו בגומות קטנות וכל כך יפות.

"ליזה!" קראתי בהתרגשות לעברה וצעדתי במהירות אחת אל השניה והתחבקנו ארוכות.

"אם זה באקראי, כנראה שהמזל לא משחק לצידנו." ליאם אמר ופלט אנחה מיואשת.

"טוב, למה לא יושבים?" ג'ק שאל מגיח מאחורי ליזה ומפתיע אותי ואותה בהגעתו משום מקום.

"אנחנו עכשיו מתיישבים." ליזה אמרה לג'ק והתיישבה.
באתי לשבת לצידה, אך ג'קסון התיישב כבר לצידה. באתי להתיישב בצידה השני אך ג'ק ישב שם.

כשבאתי לתפוס את המקום הכי מרוחק מג'ק ראיתי שנשאר רק מקום אחד.

בין דילן, לג'ק.

הלחץ הזה עושה אותי יותר רעבה.

ללא ספק כתבתי את הפרק שהייתי רעבה.
איך היה עצמאות? אני מאוד מקווה שנהנתם בחופש וביליתם עם המשפחה והחברים.👨‍👩‍👧‍👦
מקווה שאהבתם תהנו❤