𝚃𝚑𝚎 𝙲𝚘𝚋𝚛𝚊

פרק 78

נקודת מבט סקאר:

"אני אומרת לכם בפעם האלף, תנו לי לראות אותו!" צעקתי בקולי קולות והרגשתי חזק מאוד את השריפה בגרוני שעשיתי זאת בזמן שסחפו אותי על מיטת בית החולים הקרוב ביותר שהיה ליד הבית שלי אל חדר הלידה.

"סקאר, תעשי לכולנו טובה ותהיי בשקט! זה לא הזמן להיות טיפשה ויהירה. את עומדת ללדת בכל רגע." ליזה אמרה בקול נרגז מסתכלת עליי עם מבט נוקב בזמן שהיא רצה ומחזיקה במיטתי שנעה במהירות בין מסדרונות בית החולים.

"והארוס שלי עומד למות בכל רגע ואין לי מושג מה קורה איתו!" צעקתי שוב ושניה לאחר מכן צרחתי בכאב כשציר נוסף הגיע.

הכניסו אותי לחדר הלידה וישר חיברו אותי לכל מיני מכשירים וקראו למיילדת.

"מה מרחק הזמן בין ציר לציר? ובאיזה פתיחה היא?" שאלה המיילדת ברגע שהיא הגיעה במהירות כשהיא מתנשמת חזק, כנראה רצה.

"שלוש דקות בערך בין ציר לציר והיא בפתיחה תשע." האחות שליוותה אותי מהרגע שיצאתי מהאמבולנס והתעדכנה בכל הפרטים שהיא צריכה לדעת כשקיבלה אותי מאמא שלי ומליזה, אמרה.

התחלקנו לשלושה קבוצות ברגע שיצאנו מהבית; אני, ליזה ואימא שלי לחדר הלידה. ג'ק, רוז ואימא שלו לחדר טיפול נמרץ. ג'קסון, דילן וליאם שחיפשו אחר הרוצח. ואם מייקל וארמי שנמצאים בבית נחשבים כקבוצה, אז הם הקבוצה הרביעית והאחרונה.

"היא חייבת ללדת בזה הרגע. זה מסוכן גם לה וגם לתינוק." המיילדת אמרה ומאחוריה שתי האחיות כבר התחילו להתארגן לקראת הלידה שעומדת לקרות.

"רגע, מה? לא, לא, לא! אני לא הולכת ללדת עכשיו! הארוס שלי בחדר ניתוח! אני צריכה שהוא יהיה פה איתי. אני לא יכולה פשוט ללדת עכשיו, אני לא מוכנה בכלל!" צרחתי, מתחרפנת לגמרי.

"סקאר, תסתכלי עליי. עכשיו אני צריכה שתשימי את כל המחשבות בצד ותתרכזי רק בדבר אחד- שאת והתינוק הזה תצאו בריאים. את הבנת אותי? בספירה של המיילדת את מתחילה לדחוף." אימי אמרה לי כשהיא מדברת לאט מילה מילה כדי שאבין אותה בבהירות. שאפתי אוויר מהאף והוצאתי מהפה ולבסוף הנהנתי.

הדבר היחיד שאני צריכה להתמקד בו עכשיו הוא שאני והתינוק נצא בריאים.

"היי סקאר, אני ג'וזלין. בספירה שלי את מתחילה לדחוף הכי חזק שאת יכולה, בסדר?" המיילדת הנחמדה שעכשיו מתברר ששמה ג'וזלין פנתה אליי ואני הנהנתי להסכמה.

היא התחילה לספור וכשהיא הגיעה לשלוש הסיוט שלי התחיל לו. דחפתי בכל הכוח והרגשתי כאילו חותכים לי את כל הגוף, דמעות וזיעה יצאו לי בכמויות וזה היה פשוט סבל טהור.

לידה היא הדבר השני הכי כואב אחרי שריפה בחיים.
אני חושבת שהעדפתי להישרף בחיים.

אחרי עשר דקות ממושכות של סבל וצרחות, שמעתי צליל בכי קטן וחייכתי חיוך מסופק והפעם הדמעות שירדו לא היו דמעות של כאב, אלא דמעות של אושר.