נקודת מבט סקאר:
הובלתי את ג'ק אל הרכב שלי, והוא הלך אחרי מסוקרן וחוסר וודאות השתחל אל פניו.
הגענו אל הרכב ופתחתי את הדלת של המושבים האחוריים , וג'ק דפק לי מבט של 'מה לעזאזל?'.
טוב לא כל יום רואים גופה בתוך רכב, למרות שהוא בורר עולם התחתון, אז אני די בטוחה שהוא רואה דברים כאלה מידי יום.
הוא הוציא את הטלפון שלו מהכיס סימס משהו ואחרי פחות מדקה באו שלושה בחורים והוציאו את הגופה של כריס מהאוטו.
השפלתי את ראשי ואז ג'ק התקרב אליי והרים את סנטרי כדי שאביט בו.
"לעולם אל תשפילי מבט, קוברה, לעולם. אנשים רבים ירצו לראות אותך נופלת ונהפכת מטורפת לנטרפת, אל תתני להם." ג'ק אמר מסתכל לי על העיניים בחדות, שיחרר את סנטרי בבת אחת מידיו וחזר לטלפון שלו. העיניים שלו היו פשוט מרהיבות.
רגע, מה? לא.
"ההלוויה תתקיים בעוד כשעה, הודעתי לכל האנשים שקרובים אליו, יש לך מישהו קרוב שאת רוצה להודיע לו?" ג'ק שאל אותי בזמן שהוא מתעסק בטלפון שלו, אפילו לא שולח מבט לכיווני.
"לא, אין לי אף אחד." סיננתי מבין שיניי בשקט. לא צריך לזרות מלח על הפצעים לעזאזל.
"אולי כדאי שתחליפי בגדים ותתקלחי, עם כל הכבוד את נראת פשוט מזוויע. יש לך בגדים או משהו כזה?" שאל באדישות לאחר ששוב בחן את גופי מלמעלה עד למטה. שיפסיק להסתכל כבר, זה פאקינג לא נעים.
הלכתי לתא מטען והוצאתי משם תיק גב שהיו בו בגדים למקרה חירום.
התקדמתי לעבר ג'ק ואז שאלתי אותו "איפה חדר המקלחת?" שאלתי באדישות את ג׳ק, מחזירה לו באותו מטבע של הנימה האדישה.
~~~~~~~~~~~~
אחרי שהתקלחתי לבשתי את הבגדים שהיו בתוך התיק, סקיני ג׳ינס שחורים, חולצת טריקו שחורה וקפוצ׳ון שחור. כדי להשלים את הלוק הנורא צבעוני הזה, חבשתי כובע שחור וירדתי למטה.
"קדימה, בואי." ג'ק אמר לא מתייחס אליי, עומד ליד השער כניסה עם כמה שומרים שנראים כמו עציצים.
אוקיי.
התקדמתי אחריו לכיוון האוטו שלו אבל אז התחרטתי.
"אני חושבת שאני אסע באוטו שלי, כי יש לי עוד כמה דברים לעשות אחרי זה." אמרתי, לא מחכה לתשובה וישר נכנסת לתוך הרכב ומתניעה , נוסעת מהר לכיוון בית הקברות.
אחרי רבע שעה בערך הגעתי וראיתי שהיו שם הרבה מאוד אנשים. כנראה שכריסטיאן היה בן אדם די מוכר.
יצאתי מהרכב עם מבט מושפל ומסדרת את הכובע כך שלא יראו את פרצופי.
אחרי שכמה אנשים שלא הכרתי הקריאו הספדים, קברו אותו ואז כולם התפזרו.
שבאתי להיכנס לרכב עצר אותי מישהו לא מוכר שנראה באמצע שנות החמישים לחייו.
"סקאר?" שאל האיש בסקרנות.
"כן" אמרתי באדישות.
"היי, אני עודד פריד, אני באתי אלייך בקשר לצוואה של כריסטיאן בלוויק" אמר האיש בחביבות.
"הוא הוריש לי משהו? מתי הוא בכלל הספיק לכתוב צוואה?" שאלתי בבלבול.
"למעשה, הוא הוריש לך הכל." אמר עודד בהלם מנסה להכניס אותי גם להלם מה שדי עובד כי אני פשוט בשוק.
"הוא רשם בצוואה שאת הבן אדם היחיד שחשוב לו ורק לך הוא מוריש את רכושו, ויש לו המון." אמר עודד בחיוך זחוח. וואו כמה חוסר רגישות, לפני כמה דקות קברנו אותו לעזאזל.
"את יודעת מה? מחרתיים תבואי למשרד שלי ונדבר על זה מסודר, אוקיי?" שאל עודד בחיוך חביב והגיש לי את כרטיס הביקור שלו. כמה חיוכים בן אדם יכול לחייך?
"בטח, אין בעיה." אמרתי גם אני עם חיוך קטן ולקחתי את כרטיס הביקור מידו.
"ביי, ילדה צעירה, שיהיה לך המשך יום טוב." צעק עודד כי הייתי רחוקה בגלל שכבר הספקתי להיכנס לרכב להתניע ולהתחיל לנהוג.
שהייתי בדרך לדירה שלי ושל כריס, ג'ק התקשר.
מאיפה יש לו את המספר שלי?
"סקאר, איפה את לעזאזל?" שאל בעצבים.
למה הוא עצבני?
"אני בדרך לבית שלי, למה?" שאלתי מבולבלת.
"את לא באה לבית שלי?" שאל גם הוא בבלבול, מנסה להבין מה הולך פה והאמת שגם אני.
"אני אמורה לבוא אלייך?" שאלתי שוב.
"לא משנה, עוד שעה אני בא אלייך יש לי משהו להביא לך, ביי." ניתק מבלי לשמוע את תשובתי.
אוקיי, שיהיה.
פרק שמינייי!
תקשיבו אני יודעת שהכתיבה שלי נהייתה ממש מזעזעת והנושא כרגע קצת משעמם אבל אני מבטיחה שבפרקים הבאים זה יהיה יותר טוב בהרבה.
אוהבת המוןןןן תהנו♡
YOU ARE READING
𝚃𝚑𝚎 𝙲𝚘𝚋𝚛𝚊
Aksi☆הושלם☆ מקום #1 במתח בתאריך- 14.11.18, 20.4.20 מקום #1 באהבה בתאריך- 7.4.19 מקום #1 באקשן בתאריך- 16.4.19, 12.03.20 "תיכנסי למועדון כאילו את סתם רוצה לדפוק את הראש ולא להרוג אף אחד, אוקיי?" אני אשתדל.
