𝚃𝚑𝚎 𝙲𝚘𝚋𝚛𝚊

פרק 64

נקודת מבט סקאר:

פרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר מוענק ל.. סקרלט בראון!!! כפיים כולם!!!

הוא באמת חושב שאני יחזור אליו? או שאני אסלח לו?
הוא לקח את הכבוד שלי, הדבר שהיה הכי חשוב לי מכל, הערך העליון שלי ופשוט רמס לי אותו בכך שאנס אותי כשהייתי שיכורה.

ומה התירוץ שלו? אוהב אותי? גם אני אוהבת את עצמי ואני עוד לא אנסתי את עצמי בגלל זה.

אני לא אשקר, אני עדיין אוהבת אותו ואני שונאת את עצמי כל כך על זה, הוא הורס אותי ואני עדיין אוהבת אותו.
מה אני אמורה לעשות עכשיו? אני לא יכולה לעשות שום דבר מבלי לפגוע או לפרק את המשפחה שלי.

התקדמתי אל עבר מוסך מכוניות היוקרה של ג'ק. אני לא מתכוונת ללכת ברגל ואין לי כסף למונית. כנראה שזה היה שימושי לזכור את הסיסמא למוסך שלו.

הקלדתי את הקוד הארוך על לוח המתכת האלקטרוני רב המספרים ודלת המוסך נפתחה. התכוונתי לקחת פורש כלשהי, אך כלי רכב מוזהב שהוסתר מאחור משך את עיניי. התקדמתי לקראתו וכשראיתי את היפייפיה הזאת, אני פשוט התאהבתי.

למבורגיני זהובה עמדה לה שם, היא נראתה חדשה לגמרי.

"בואי לאימא, יפייפיה שכמותך." אמרתי למכונית הזהובה ולקחתי את השלט שלה שהיה תלוי על הקיר שמאחוריה.

פתחתי את הרכב עם המפתח ונכנסתי לתוכו. היופי שראיתי, זה יופי שאין כמותו. המושבים מעור שחור, ההילוכים מרופדים וצבועים גם הם בזהב, וההגה, ההגה פשוט הותאם לי אישית. זה היה פשוט גן עדן מכני.

לפני שהתנעתי את המכונית, הוצאתי את הטלפון שלי שטרחתי לקחת, ממכנסי הטרניג של ג'ק. נכנסתי לצ'אט שלנו בווצאפ ומסתבר שלא דיברנו מעל שבעה חודשים שם. התחלתי להקליד הודעה קצרה ומובנת.

'הלמבורגיני הזהובה, שלי. להתראות, חתיכת שמוק.' ושלחתי. הוא גם ככה יצטרך לדעת מתישהו שאני שחקנית כל כך מהממת וטובה יותר מג'וליה רוברט ושכל מה שאמרתי לו היה שקר מוחלט. בערך.

זרקתי את הטלפון לאחד המושבים והתנעתי את האוטו במהירות ויצאתי מהמוסך וראיתי את דלת המוסך נסגרת אחריי.

הנופים היפייפים שבה האחוזה הענקית מוקפת חלפו להם במהירות על פניי ועל פני הבייבי החדשה שלי.

במקום כלשהו, עמוק בתוכי יש חלק זעיר שאיכשהו מבין את הדרכים ההזויות של ג'ק. לא מצדיק אותם אבל מבין אותם. הוא צודק בקשר לבדידות, זה הדבר שלא הייתי מאחלת לאף אחד. מאתיים סכינים לא יכולים להכאיב לי כמו שהבדידות הכאיבה לי. מניסיון. הבדידות אוכלת אותך מבפנים עד שלא נשאר ממך שום דבר ואתה פשוט ריק מבפנים. דברים שלילים אחרים נכנסים אל תוך הריק הזה שהבדידות השאירה.