Dear old friend

פרק 12- אני אשמה בזה

אותו יום, 5.1.2022, שעה: 21:30
הפרק מכיל תוכן מיני מפורט. 14+

מרגו
״איפה היא? הנה.״ ראיתי את ליזו רצה החוצה מהמעלית ואני קמה אליה מספסלי ההמתנה. אני כל כך שמחה שהיא כאן.

״אני כאן, מר!״ היא חיבקה אותי חזק והתפרקתי עליה. היא נישקה את קודקוד ראשי וליטפה את מורד גבי. כולי טעונה מרוב חרטה ורסיסים של אשמה.

״הוא נכנס ברמזור, ליזו! הוא אמר לי לבוא אליו וסירבתי, ליזו! הוא נסע אליי והוא עשה תאונה! אני אשמה בזה!״ הייתי קצרת נשימה והדמעות חנקו את הגרון היבש שלי.

היא התנתקה מהחיבוק ותפסה את הפנים שלי בשתי ידיה המטופחות. ״מרגו, את לא אשמה בכלום. תאונות קורות כל הזמן ואני מבטיחה לך שזה קרה לטובה. אתם תחזרו.״ היא נישקה את המצח שלי וחזרה להביט בי כדי לוודא שאני מקשיבה לה.

״למי אכפת מזה!״ ייבבתי בבכי מייסר נפש. ״אני רק רוצה שהוא יצא משם! לא נותנים לי לראות אותו! ההורים שלו כבר בדרך לכאן!״ המחנק בגרון הקשה עליי לנשום והיא לקחה אותי הצידה כדי שאתיישב.

״מרגו, אני כאן איתך. הכל יהיה בסדר והוא יצא משם. אני כאן איתך ואני לא הולכת. אני מבטיחה לך שאני נשארת איתך כאן כל הלילה. אל תבכי, יפה אחת.״ היא תפסה את היד שלי וביד השנייה היא מחתה את הדמעות החדשות שליטפו את הלחיים הרטובות שלי.

״אני רק רוצה לראות אותו.״

״מרגו, את תראי אותו.״

״הם לא נותנים לי להיכנס!״

ליזו
רופא עם תיקייה יצא למסדרון וקמתי אליו. הוא נרתע במקום כשחסמתי לו את הדרך.

״שלום, אני רוצה לדעת מה מצב המטופל תומס קופר. הוא מאושפז כאן.״ אני מודיעה לו. הוא מציץ בתיקייה שבידו ואז מביט בי.

״נכון. מי את?״ הוא נועץ בי זוג עיניים ירוקות ואני לא מהססת. אם אני אגיד לו שאני חברה לא אקבל פרטים על מצבו כמו שמרגו לא קיבלה.

״אני אחותו הגדולה. מה מצבו?״

״תראי, נכון לעכשיו אני לא יכול למסור לך פרטים אבל המצב שלו לא טוב. הוא הוכנס לחדר טראומה ממש עכשיו ואנחנו בודקים מה מצב הפגיעה שלו בראש ואני משער שהוא יכנס לחדר ניתוח.״ הוא מציין בפניי ומפרט את המצב הנוכחי של תומס. אני כל כך מצטערת בשביל מרגו.

״אני מבינה, אוקיי. מתי נראה אותו?״

״תראי, עכשיו אין שום סיכוי שיכניסו אתכן גם אם אתן משפחה. אני מציע שתלכו הביתה ואנחנו נעדכן אתכן במצב שלו. יש סיכוי גבוה שהוא יעבור הלילה ניתוח ואין לכן מה לחכות כאן סתם.״ הוא מציע.

״ההורים בדרך לכאן.״ אני מודיעה. הוא מהדק את התיקייה לגופו. ״בסדר, נשלח אותם הביתה אחרי שנעדכן אותם במצבו המלא. כרגע באמת עדיף שאף אחד מהמשפחה יהיה כאן עד שהוא יהיה בחדר התאוששות אחרי הניתוח.״ הוא מסביר בצורה יפה ואני מבינה שהוא צודק. אין טעם לשבת כאן בחיבוק ידיים.