Dear old friend

פרק 22- איפה הוא?

אותו יום, 12.1.2022, שעה: 23:21

הוא הביט בי והנהן בראשו במבט מרוסק. הוא הידק את לסתו ועקף לצד השני של דלת הרכב שלו. ״שיט.״ לחשתי לעצמי. הרגשתי טיפשה על בחירת המילים שהוצאתי מהפה. קיללתי את עצמי בתוך תוכי מבפנים.

לחצתי על ידית הרכב וצליל נעילת הדלתות נשמע. הוא נעל את הדלתות כדי שלא אכנס. הרכב שלו הותנע והוא נסע משם. עמדתי שם והרגשתי מטופשת על מה שאמרתי לו.

המקרה הזה ריסק אותו ואני השתמשתי בזה בכוונה. השתמשתי בנקודה רגישה שלו כדי לפגוע בו. אני בחיים לא אשכח את המבט שלו רגע לפני שהוא נסע. הוא לא יסלח לי על זה בחיים.

הוא לקח אותנו למסעדה בדרום העיר אז יש לי הליכה של ארבעים דקות לפחות. אני לא כועסת שהוא השאיר אותי כאן לבד ונסע. זה הגיע לי ותחושת החרטה לא מספיקה. אני לא יכולה לקחת בחזרה את המילים האלה.

הוא כל כך עצבן אותי שלא חשבתי מה שאני מוציאה מהפה שלי וזה עבר את הגבול. אני הרסתי את היחסים שלנו. הרסתי את כל מה שעבדתי קשה כדי לבנות. סלחתי לו על מה שעשה והיו לנו עוד כל כך הרבה ריבים. זאת ההוכחה שמילים יכולות לשרוט באותה מידע שהן יכולותי ללטף.

אני מתחילה להתקדם בצעדים איטיים.

הטלפון שלי מתחיל לצלצל ולפני שאני מספיקה להרים את הנייד הצלצול מספיק. המסך כבוי וכשאני מנסה להדליק אותו זה לא עובד לי, ואני מבינה שהטלפון נכבה. הייתי צריכה להטעין לפני שיצאנו.

ארבעים דקות חולפים כמו שעתיים כשאני נופלת לתוך המחשבות ולא מתעסקת בשום דבר אחר ברחובות המלאים אנשים בדרום העיר.

הגעתי הביתה.

אני מחפשת את הרכב של אנדריי בחנייה ואני לא רואה אותו. הוא לא הגיע לכאן אפילו.

אני רצה פנימה ואני לוחצת על אחת המעליות מספר פעמים, מנסה לגרום לה להופיע בכוח רצוני. האדרנלין בגוף שלי מציף את עורקיי ופעימות ליבי מתעצמות.

אני נכנסת למעלית ולוחצת על הקומה שלי. אני כל הדרך חושבת ומנסה לשכנע את עצמי שהוא הגיע הביתה. אין לו לאן ללכת. הדברים שלו אצלי. הוא כאן, הוא כאן. אין לו לאן ללכת. הוא רק כאן. זהו.

אני יוצאת מהמעלית ומנסה לדפוק פחות כמו משטרה ויותר כמו ילדה שגרה כאן. זה לא עובד. אני דופקת על הדלת בלחץ ומי שפותח לי זאת מילי. היא בבית. יופי.

״ליזו, מה-״

״זוזי!״ אני דוחפת אותה הצידה ורצה פנימה. אני רצה למסדרון ונכנסת לחדר האורחים. אני משתקקת במקום. אני לא מצליחה לנשום. אני מהדקת את שפתיי על מנת לעצור את הדמעות. זה כבר מאוחר מדי, הן זעקו לצאת. אני לא מאמינה.

חדר האורחים ריק.

אני רצה לסלון ואני מוצאת שם את מילי, מרגו וקונור. מילי עומדת בשילוב ידיים ומצפה ממני להתחיל לדבר. לא, לא, לא.