Dear old friend

פרק 20- בפעם הראשונה

יום חמישי, 12.1.2022, שעה: 01:30

השעה אחד וחצי בלילה וכולם ישנים. אני היחידה שערה מרוב שנפלתי למחשבות.

לפני שעתיים עזרתי למרגו לחטא את פצע הדימום וחבשתי לה תחבושת אמיתית אחרי המקלחת כשכולנו כבר התקלחנו. שטפנו מעלינו את כל הזוהמה ששרצה על העור שלנו. שטפתי את הדם של האיש הזה. דקרתי אותו בצלעות ואני לא יודעת מה קרה לו. אני מקווה שהוא מת.

אני מקווה שלנה תמות עם התינוק שלו.

בכל אופן, הבנים לקחו בגדים מאח של מרגו ואני ומילי לקחנו ממנה בגדים. עכשיו הם ישנים ואני היחידה שמשוטטת בבית.

מילי אמרה לי שהיא התקשרה להורים שלי ואמרה להם שהיא ישנה אצל קונור, אני אצל מרגו ואנדריי ישן אצל חבר.

מזגתי לי מים והסתובבתי כדי לצאת לסלון. אנדריי הופיע מולי והכוס נפלה לי מהיד והתנפצה על הרצפה. ״שיט.״ אני לוחשת ועוצמת את העיניים. אני לוקחת נייר סופג ומתכופפת כדי לנקות את מה שעשיתי.

אנדריי עזר לי לאסוף את השברים ואני ניגבתי את המים מהרצפה. זרקנו את זה לפח והייתה בידו חפיסת סיגריות.

״אני יוצא לעשן בחצר. את רוצה לבוא?״

״כן. אני לא נרדמת.״

״יופי, בואי.״

הוא מזיז את חלון ההזזה ואנחנו יוצאים החוצה. מרגו גרה בדירת גן בקומה הראשונה אז יש לה שתי קומות בבית וחצר. ההורים שלה לקחו דירה בקומה ראשונה בגלל פחד הגבהים שלה. היא בחיים לא תצליח להתגבר עליו ואני מקווה שיום אחד כן.

בחצר יש ספסל מתנדנד ואנחנו בוחרים לשבת עליו ולא על כיסאות. אני לבושה במכנס קצר וגופייה צמודה ללא חזייה ואני יודעת שהפטמות שלי בולטות אבל זה לא אכפת לי. אנדריי לבש טרנינג אפור וחולצה לבנה קצרה של סטיבן, אח של מרגו. הם באותה המידה ורק עכשיו אני רואה את זה.

אנדריי מוציא סיגריה ומדליק אותה. הוא שואף את העשן הסמיך לריאותיו ואז נושף אותו החוצה לאוויר הפתוח. תמיד הייתה לי חולשה לגברים שמעשנים אבל לעולם לא התקרבתי לזה. אני פחות מתחברת.

הוא מסובב אליי את המבט ואז נושף את האוויר הצידה כדי שלא יצא מצב שהוא ינשוף אותו לפרצוף שלי. ״עדיין לא סיפרת לי על האיש הזה. מה הוא עשה?״ הוא מצמצם את עיניו לעברי ונושף את העשן לריאותיו.

״הוא אנס אותי.״

הוא נחנק מהסיגריה ואני מכסה את פי, מנסה להחניק את הצחוק הבלתי נשלט.

״הוא מה?!״ הוא חוזר על דבריי בטון דרמטי למרות ששמע. ״מה מצחיק? שהוא אנס אותך?״ הוא מרים את קולו והצחוק שלי גובר וגורם לו להיראות פחות קשוח.

״לא, לא.״ אני מרסנת את עצמי ונושמת באיטיות כדי להפסיק לצחוק. ״אני מצטערת, פשוט נחנקת... זה הצחיק אותי.״ אני מהדקת את שפתיי על מנת להסתיר את החיוך שנשאר מהצחוק.