Dear old friend

פרק 66- זה שלך?

אותו יום, 13.2.2022, שעה: 19:50

לפני חצי שעה אני ומרגו חזרנו לקליפורניה והיא הביאה לי מזוודה שלה כי יש לי אחת בלבד והיא אצל אנדריי, אחרי שמילי ארזה לי דברים בתוכה כשטסנו לאיטליה. מרגו הביאה לי מזווודה כדי שאאסוף את שאר הדברים שלי שנמצאים בחדר שהיה שלי ואני אעבור סופית לגור עם אנדריי.

״אני מחכה לך פה.״ מרגו מודיעה לי ואני שולפת את המזוודה שלה מהמושב האחורי בחיוך. ״תודה, מר. כמה דקות ואני פה.״

״אין בעיה, קחי את הזמן.״

אני נכנסת לבניין וגוררת את המזוודה על הרצפה. המעלית מיד נפתחת עוד לפני שלחצתי עליה וג׳וסי, השכנה מקומה עשירית יוצאת החוצה עם הכלב שלה. כפי שאני מכירה אותה היא מוציאה אותו לטיול כמו שהיא עושה כל ערב.

״היי, ליזו. מה איתך, מותק?״ היא מחייכת את החיוך הרחב והחמים שלה. לצערי, אין לה ילדים אבל היא כל כך אימהית שזה מפתיע שהיא לא אמא. היא תמיד דאגה לי כראוי כשהייתי חוזרת מאוחר בלילה ממסיבות והייתי מקיאה באמצע הרחוב כשהיא הייתה חוזרת. גם היא יוצאת עד שעה מאוחרת בלילה עם החבר שלה.

היא עדיין צעירה, היא בת עשרים ושמונה. היא תמיד יכולה לעשות ילדים אם תרצה.

״אני בסדר. תודה, ג׳וסי. איך את?״

״האמת שאני מצוין. אני בהריון.״

״וואו. מה?״

היא מצחקקת במבוכה ומזיזה פיסת שיער שצנחה על מצחה הקטן. הכלב שלה, ביגי, מקשקש בזנב ומרחרח אותי.

״כן. תראי, הגיע הזמן לילד.״ היא מתקרבת אליי ולוחשת את זה כאילו זה משהו שמביך לומר. אני מהנהנת.

״את כל כך צודקת. אני גאה בך.״

״תודה, מותק. למה כבר לא רואים אותך כאן, או את מרגו? התגעגעתי אליכן. נעלמתן לחלוטין.״

אני משפילה מבט אל נעלי האולסטאר השחורות שלי שפתאום נראו לי מעניינות.

״אני כבר לא גרה כאן.״ אני מציינת בטון עמוק ואני מרימה אליה את המבט המצוברח שלי. אני לא יודעת איך זה קרה, אני אפילו לא חושבת שזה רע שאני לא גרה עם המשפחה שלי יותר.

״למה, מותק? את בת שבע-עשרה. איפה את גרה? אצל מרגו?״ היא מלטפת את הזרוע שלי ברכות של משי. יש לה מגע נעים, מגע טהור ואמיתי שאין לו אינטרס.

״אני גרה עם חבר שלי. להורים שלי אין כל בעיה עם זה. טוב לי ואני שמחה.״

״הבנתי. אז בשביל מה המזוודה?״ היא רומזת בתנועת ראש לעבר המזוודה הלבנה של מרגו. אני לא רציתי לשקר לה, אך לא פתחתי מולה דברים שלא הייתה צריכה לדעת.