מצאתי אהבה ביום

פרק 4

המורה הושיבה את דולב לידי, איך היא פאקינג רוצה שאני אלמד משהו כשהוא יושב סנטימטר לידי?! שאלתי את עצמי בשקט.
דולה התמקם, הניח את התיק שלו ליד השולחן והתרווח בכיסא, "את יפה" דולב לחש לי באוזן ואני כולי צמרמורות, לחשתי תודה ונהייתי אדומה, "אין לך מה להיות מובכת, אבל יפה לך אדום, אני אנסה להחמיא לך כמה שיותר" הוא צחקק ונתן לי נשיקה בלחי. סובבתי אליו חצי ראש וראיתי חיוך שובב על פניו, חזרתי להסתכל על הלוח ונשכתי את שפתיי. הרגשתי את מבטה המודאג של אדל מופנה אלי, התעלמתי, לא התעלמתי כי דעתה של אדל לא חשובה לי, התעלמתי כי זה הרגיש לי טוב ולא רציתי הערות עכשיו, ידעתי שההרצאה שלה תגיע בהפסקה.

בהפסקה חיפשתי את דולב עם עיני ולא ראיתי אותו בשום מקום, התיישבתי על הספסל הקבוע שאני יושבת עליו כל הפסקה, אדל הופיעה משום מקום והבהילה אותי שוב, "אולי תפסיקי להבהיל אותי?" שאלתי אותה, היא צחקקה אבל היא עדיין הייתה נראית מודאגת, "אני פשוט קצת נדלקתי על דולב, זה הכל." אמרתי לה, "טוב יפה שלי, אם את אומרת" התיישבה לידי בספסל ונשקה לי בלחי.
ראיתי את דולב נכנס לקפיטריה ומתיישב ליד אח שלי, רגע מה? הם מכירים?
הוא קלט את המבט שלי וחייך ואני מיד הסטתי את מבטי, אין סיכוי שהוא מכיר את אח שלי, אני מכירה את כל החברים של עידו.

"אורה מעצבנת אותי, היא כל הזמן קוראת לי לשיחות ושואלת איך אני מרגישה בנוגע לאמא שלי ואני לא רוצה לשתף אותה בכלום. אם אני אשתף אני אני לא אצליח להפסיק לבכות ואני לא רוצה לבכות בפניה." אמרה לי אדל, "אני מבינה דלי אבל היא בסך הכל מנסה להביע תמיכה.. אני חושבת שפשוט תגידי לה שאת מעדיפה לא לדבר על זה, אני מבטיחה לך שהיא תבין" אמרה לה בהבנה מלאה כי אני מבינה בדיוק איך היא מרגישה.

אני ועידו איבדנו את ההורים שלנו בתאונת דרכים לפני 3 שנים, זה היה קשה מאוד.. לא ידענו איך להסתדר, דודה שלנו שרית מונתה לאפוטרופוס שלנו אבל היא לא באמת משגיחה עלינו.. לא בקטע רע, פשוט גם לה יש משפחה, היא הציעה לפני 3 שנים שנעבור לגור איתה עד שניהיה בני 18 וסירבנו כי כאן גדלנו, יש לנו פה הכל..
שרית באה אלינו פעם בחודש, לראות שהכל טוב וחוזרת לבעלה ושני ילדיה הקטנים. בעיניין הכסף אנחנו מסתדרים, הכסף שלנו מאמא ואבא היה אמור להיות מוקפא עד שנגיע לגיל 18 אבל שרית הצליחה לשחרר לנו כספים מהירושה המכובדת שההורים שלנו השאירו כי היא כבר לא יכלה להעביר לנו כמה אלפים כל חודש לאוכל ולתחזוק הבית הגדול שיש לנו. היא הציעה שנמכור את הבית אבל לא רצינו, כל הזיכרונות שלנו נמצאים בבית הזה ודודה שרית כיבדה את הרצון שלנו.
אז אנחנו חיים רק שני האנשים בבית המאוד גדול שיש לנו, יש לנו בערך 5 חדרי שינה פנויים, בזכות הבית הזה יש לנו הרבה מסיבות, יותר נכון לעידו היו הרבה מסיבות.

"מה באלך לאכול?" עידו קפץ עלי בזמן ששכבתי על המיטה אחרי היום המייאש הזה. "מה שתרצה רק קום ממני כבר" דחפתי אותו ממני והוא נפל על הרצפה.
"אאוץ" הוא אמר ודחף אותי בחזרה אך לא הצליח להפיל אותי מהמיטה, הוצאתי לו לשון כרגיל והוא התחיל לדגדג אותי, "די דידי בבקשה דיי תפסיק" לא יכולתי לנשום והוא סוף סוף הפסיק, "הוא קם ממני, אני מזמין 4 מגשי פיצה", הסתכלתי עליו במבט מבולבל, "ארבעה מגשי פיצה למה?".
"כל החבר'ה שלי באים היום כדי לקבל חבר חדש לקבוצת הכדורסל שלנו, נראה לי שאת מכירה אותו, הוא איתך בכיתה.." לא, בבקשה לא מי שאני חושבת שזה, "נראה לי קוראים לו דולב כהן" עידו אמר לי והלב שלי החסיר פעימה.