"איך את יכולה לדעת שזה הם?", אדל שאלה אותי, "אני מחפשת אותם כבר חודשים, העבירו לעומר מידע שהם בחיים, אני הרגשתי שהם בחיים כבר הרבה זמן אבל לא היה לי מה לעשות עם זה.
ואני מזהירה אותך מעכשיו, חסר לך שתספרי לעידו על זה, רק שלושה אנשים יודעים מזה, אני את ועומר.
האנשים של עומר לא באמת יודעים מה אנחנו מחפשים..".
אמרתי וסיימתי לשתות את הקפה.
"אין בעיה, אני לא אספר אבל אני מחכה לעדכון ממך", הנהנתי, "את לא מתכוונת להכנס בעצמך נכון?" היא שאלה וזיק של פחד עבר בעיניה.
"אני נכנסת, אני חייבת", היא הסתכלה עלי בחשש, "את ממש לא חייבת, בשביל מה יש לך אנשים, אה?", הנדתי בראשי וצחקתי קלות.
"זה לא עובד ככה יפה שלי, האנשים שלי הולכים אחרי, אני לא אתן להם לעשות משהו בלעדי", היא הנהנה.
קמתי וחיבקתי את אדל, "אוהבת אותך", אמרתי והלכתי.
"רגע", אדל עצרה אותי, " מה עם סהר ורוס", הרגשתי שוב את כל המחשבות עולות לראשי, "כרגע שניהם לא מעניינים אותי, יש לי דברים הרבה יותר חשובים מהם", אמרתי ונשקתי לה בלחי, היא חיבקה אותי בחוזקה, "אני מבקשת ממך, תזהרי", חיבקתי אותה חזרה והתקדמתי לכיוון הרכב.
התחלתי לנסוע וראיתי רכב שחור גדול נוסע מאחורי, החלטתי לפנות לדרך אחרת וראיתי שהם עדיין מאחורי, ראיתי שהנהג הוציא את ידו מהחלון עם אקדח.
הושטתי את ידי למתחת לכיסא שלי, הוצאתי משם שני אקדחי יריחו 941.
אחד הכנסתי למכנס שלי מאחורה ואחד היה אצלי ביד.
אני כבר לא ילדה, למדתי הרבה מאוד דברים למצבים כאלה בדיוק.
אני כבר לא מפקידה את החיים שלי בידיים של אחרים.
הסתכלתי דרך המראה וראיתי שהם רק שני אנשים, הנהג וזה שלידו.
הוצאתי הראש לשנייה והנהג ירה, הם רוצים להרוג אותי.
עצרתי את האוטו בצד, למזלי הכביש היה ריק, עברתי לבאגז בזריזות וחיכיתי.
ראיתי דרך הפתח קטן שדאגתי שיעשו לי, ששניהם יצאו מהרכב שלהם מתקרבים לעבר האוטו שלי, אחד הולך לצד של הנהג והשני לצד השני, הם לא ראו אותי שם.
פתחתי את הבאגז ולמזלי זה לא השמיע שום צליל.
התקדמתי לעבר צד ימין ויריתי במי שעמד מולי, הרגשתי מישהו תופס אותי מאחורה והעיף לי את האקדח, השתחררתי מהאחיזה שלו ולקחתי את האקדח השני שלי, יריתי בו במהירות וגם הוא נפל לרצפה.
אני כבר יודעת שתוך כמה דקות יגיעו לפה השוטרים.
ולמרות שאין לי מה לפחד כי אני יודעת שהם לא יתקרבו ברגע שידעו מי אני, אבל הם יכולים להודיע לסהר, ולא מתחשק לי שהוא ידע.
ניגשתי לאחד שעדיין חי, "מי שלח אתכם? ", שאלתי אותו, "אני חושב שאת כבר יודעת", הוא אמר ורעד עבר בגופי.
לקחתי את הפאלפון שלי וצילמתי את שני האנשים, נכנסתי לרכב שלי ונסעתי משם, יכולתי כבר לשמוע את הסירנות מתקרבות לאזור.
"את בסדר", עומר ניגש אלי ברגע שנכנסתי לבית, הנהנתי והמשכתי לכיוון החדר שלי ומשכתי את עומר אחרי.
"אנחנו פועלים היום", הנחתתי עליו את הפצצה וחיכיתי לתשובה ממנו.
"את בטוחה בזה?", הוא שאל, "הם יודעים שאנחנו יודעים, הוא שלח שניים מאנשיו להרוג אותי".
"הרגת אותם?", הוא שאל, "מה אתה חושב?", שאלתי ספק צעקתי.
"לפחות צילמת?", הוא שאל ואני העברתי לו את הפאלפון שלי.
עומר התחיל ללכת מצד לצד, "אנחנו לא מוכנים אבל", הוא אמר ואני דחפתי אותו אחורה.
"נראלך שאני מוכנה לעשות את זה עכשיו?", הוא הסתכל עלי בחשש, "אין לנו ברירה אתה חייב להבין, אם לא נפעל היום, מחר הם כבר לא יהיו שם", אמרתי והשפלתי ראשי.
אני יודעת שחייב לפעול היום.
"היי היי, הכל בסדר, נפעל היום, נציל אותם, אל תדאגי", הנהנתי וחיבקתי אותו חיבוק ארוך.
"את בטוחה שאת לא רוצה ליידע את סהר או את רוס?", הוא שאל, " אני עוד לא יודעת, אני אחשוב על זה".
הוא הנהן והתקדם לכיוון הדלת, "אני אכין את כולם, תתארגי, נצא עוד שעתיים, תחליטי מה את עושה עד אז", הוא אמר ואני הנהנתי.
התהלכתי הלוך חזור בחדר שלי לאחר שעומר יצא.
איך אני אמורה לספר את זה למישהו, איך אני אמורה לספר לסהר, לרוס ולעידו על זה.
בכל זאת הם צריכים לדעת שיכול להיות שההורים שלנו חיים.
______________________________________
אשמח לשמוע את דעתכם.
אוהבת❤
YOU ARE READING
מצאתי אהבה ביום
Romanceרוני היא נערה בת 17, יש לה עיניים אפורות וחיוך שתופס את עיניו של כל אחד. יש לה בחיים רק שני אנשים שהיא יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות, אחיה התאום, עידו. והחברה הכי טובה שלה, אדל. רוני לא נפתחת בקלות, היא סגורה ומופנמת במיוחד אחרי השברון לב שחוותה...
