נקודת המבט של סהר
כל הלילה חשבתי על אתמול.
היא ניסתה לרמוז לי משהו.
אני בטוח בזה.
חתיכת מטומטם.
לקח לך חודש.
הרצתי בראשי את היום נפרדה ממני.
כמה ימים לפני, בבית חולים, יום אחרי שאושר היה שם, היא הלכה לשירותים שמחה ומרוצה וחזרה מבועתת, מנותקת.
בהמשך אותו יום היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי.
איך זה הגיוני.
זה, לא הגיוני.
היא לא הייתה עושה דבר כזה סתם.
"תארגן לי את שני האנשים הכי טובים שלך", ניתקתי את השיחה והתהלכתי מצד לצד.
אני לא עוזב אותה.
היא שלי.
היא האישה שלי.
אני לא אוותר עליה לעולם.
אני אבדוק מה קורה ואחזיר אותה אלי.
נזכרתי באתמול, בעיניה האפורות שלאט לאט התכבו, היא לא רצתה להרגיש כלום.
היא רצתה לבכות.
האישה שלי כל כך קשוחה.
היא לא תוותר ולא תישבר.
חכי נסיכה שלי, אני אמצא אותך.
"תעקבו אחריה לכל מקום", אמרתי לשני הגברים שעמדו מולי, הם הכי חזקים בתחום, לא ישימו לב אליהם.
אני מקווה לטובתם.
"תעדכנו אותי בכל תזוזה".
הנחתי את ראשי בין ידי, מנסה לפענח לבד, איך הכל יתהפך, איך כל זה קרה.
כוסעמק, אני כל כך מפגר, איך לא שמתי לב לרמזים.
"מה קורה ילד?", רפאל נכנס למשרד שלי.
רפאל עוזר לי הרבה, הוא לא מתרחק ממני כל כך, הוא נשאר קרוב למקרה שאני צריך משהו.
אני מעריך אותו כל כך.
"משהו עובר עלייך, אתה יכול לספר לי", הוא אמר והתיישב מולי, הנדתי בראשי.
"אני בסדר", אמרתי.
"שמעת מרוני?", הוא שאל עם עיניים מלאות תקווה, הוא מתגעגע לבת שלו, אני מבין אותו.
הם מדברים כל יום אבל הוא רוצה לראות אותה.
"לא, שום דבר, כשיהיה משהו אני אעדכן אותך", אמרתי וראיתי איך פניו נופלות.
אני לא רוצה לפתח לו ציפיות לגבי שום דבר.
נקודת המבט של רוני
לא רציתי לקום מהמיטה, הרגשתי כל כך מגעילה, הרגשתי מחוללת.
חסרת גוף, הגוף הזה לא שייך לי.
אני לא רוצה שהוא יהיה שייך לי.
אני נגעלת מעצמי.
מהמראה שלי.
הכל כל כך מגעיל אותי.
אני שונאת את אושר, אני שונאת אותו יותר מכל בנאדם אחר ששנאתי בחיים שלי ויש הרבה כאלה.
קודם ההורים שלי, אחר כך אח שלי ועכשיו אני.
נמאס לי.
הרגשתי איך הכל עולה לי, קמתי ורצתי לשירותים, הקאתי את נשמתי.
כמה כמה ימים אני מקיאה.
אני מרגישה פשוט נורא.
לפחות אני נמצאת פה עד הערב לבד, רק עם איתן.
אושר עובד.
ירדתי למטה, לא רציתי להפריע לאיתן.
הוא לומד עכשיו.
הוא לומד מהבית, המטומטם הזה בקושי נותן לו לצאת.
אני רוצה לקחת אותו מפה ולהראות לו איך נראים חיים אמיתיים.
להראות לו את העולם כולו.
להכיר לו את ההורים האמיתיים שלו, את אח שלו הגדול.
לקחת אותו מהגיהנום הזה שהוא קורא לו בית ומהשטן שהוא קורא לו אבא.
מזגתי לעצמי בצלחת חלב ושפכתי קצת קורנפלקס כריות.
התהלכתי מצד לצד, חושבת מה אני עושה יכולה לעשות.
כואב לי ללכת, הבן זונה הזה.
הוא לא מרחם עלי, אפילו לא קצת, הוא מזיין אותי חזק עד שאני באמת מדממת ואחרי זה הוא שולח אותי לנקות את עצמי כי אני מגעילה אותו.
הכל מרגיש כל כך מוכר.
כבר חוויתי את זה.
ועברתי את זה.
אני פה היום, באותו מקום עם מישהו אחר שמתעלל בי.
האם כל חיי יראו ככה?
תמיד יהיה מישהו שיתעלל בי?
"רוני", שמעתי את קולו של איתן מאחורי, הוא חיבק אות רגלי מאחורה והעיר אותי ממחשבותי.
הילד הזה הוא כל עולמי.
תמיד רציתי אח קטן.
תמיד.
אבל החיים לא התגלגלו איך שרציתי.
החיים שלי מסובכים.
הם מלאים בכל.
אבל אני מרגישה שאיתן איכשהו מאזן את זה.
הסתובבתי אליו וחיבקתי אותו חזק.
"מה את אוכלת?", הוא שאל סקרן וניסה לקפוץ ולהגיע לצלחת שהחזקתי בידיי.
"קורנפלקס", הושטתי לו את הצלחת, "רוצה לאכול איתי?", הוא הנהן במהירות.
הושבתי אותו על השולחן ואכלנו בתורות.
הרגשתי סחרחורת, בחילה תקפה אותי.
רצתי לשירותים, הקאתי הכל.
זה לא בסדר.
הסתכלתי על צג הפאלפון, על התאריך.
לא יכול להיות.
רצתי למכונית שלי והתחלתי לנסוע.
"בדיקת הריון אחת בבקשה", ביקשתי מהרוקח, הייתי לחוצה.
כמו שלא הייתי כל חיי.
אני לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו.
במיוחד לא כשאני אצל אושר.
אם הוא יגלה את זה..
הוא יכול לעשות לי את אותו הדבר שהוא עשה לאימי, אני לא יכולה לתת לזה לקרות.
הגעתי חזרה לאחוזה ועליתי במהירות לחדרי.
השתנתי על המקל וחיכיתי.
"לא יכול להיות", מלמלתי, "אני מעדיפה למות מאשר שהילד שלי יגדל בידיים של הילד החולה הזה".
הסתכלתי על המקל, נפלתי לרצפה.
אני בהריון.
אני פאקינג בהריון.
______________________________________
יש לי משהו חשוב להגיד..
אני מקבלת מלא תגובות שאני מושכת את הסיפור יותר מידי וכדי לי כבר לסיים אותו.
אם הייתי רוצה לסיים אותו כבר הייתי מסיימת, היו לי כבר הזדמנויות כאלה..
זה הסיפור הראשון שאני כותבת, ואני זאת שכותבת אותו אז אם אני מעדיפה לא לגמור אותו כרגע ולמשוך אותו עוד קצת אני מעדיפה לעשות את זה.
בכל זאת, זאת בחירה שלי..
אני אוהבת את כל מי שקורא את הסיפור שלי, שמצביע ומביע את דעתו אבל אני זאת שבוחרת איך הסיפור ימשיך ואם לסיים אותו ברגע הזה או עוד כמה פרקים.
בסופו של דבר אני כותבת בשביל עצמי, זה עושה לי טוב.
אוהבת אתכם מלא ותודה לכל מי שמביע את דעתו על הסיפור ❤
YOU ARE READING
מצאתי אהבה ביום
Romanceרוני היא נערה בת 17, יש לה עיניים אפורות וחיוך שתופס את עיניו של כל אחד. יש לה בחיים רק שני אנשים שהיא יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות, אחיה התאום, עידו. והחברה הכי טובה שלה, אדל. רוני לא נפתחת בקלות, היא סגורה ומופנמת במיוחד אחרי השברון לב שחוותה...
