כעבור חצי שנה
"נו בואי כבר", משכתי את אדל ונכנסתי בריצה למועדון.
"את שיכורה, בבקשה בואי נלך לבית", אדל הסתכלה עלי ברצינות, הוצאתי לה לשון והתחלתי לרוץ ממנה, נדחפתי בין כל האנשים, רקדתי בלי לחשוב יותר מיד.
לפני שבוע סיימתי את כיתה יב, עוד מעט יגיע תאריך הגיוס שלי, ואני מנסה להוציא מהתקופה הזאת את המיטב.
לא עבר יום שלא חשבתי עליו, הוא לא יוצא לי מהראש, בגללו אני משתכרת ומזדיינת עם כל מה שזז, לא אכפת לי יותר מכלום.
אני רוצה אותו יותר מכל דבר בחיים שלי, הבנתי את זה אחרי שהלכתי ממנו, פחדתי ממנו ופחדתי לחזור, הוא היה כל כך רציני ביום שהוא אמר לי ללכת, לא הפסקתי לחשוב שאולי הוא לא רוצה אותי יותר.
ברגשתי רטט בכיס, ראיתי שעידו מתקשר, נמאס לי.
עידו דואג לי כמו תמיד אבל אני שמה פס, כולם דואגים לי יותר מידי, אני צריכה להשתחרר מידי פעם, ואצלי מידי פעם זה כל יום מאז שהלכתי ממנו, מאז שאני לא רואה אותו יותר.
התוודתי על רגשותי לסהר רק בפני אדל כשהייתי שיכורה, הייתי בהלם שהיא אמרה לי את זה ביום שאחריי, אני לא מאמינה שפלטתי דבר כזה.
וכמובן היא לא מבינה איך יכולתי להתאהב בחוטף שלי.
כולם רצו לדווח עליו, אני התנגדתי, אמרתי להם שאם הם מדווחים למשטרה עליו ועל מה שקרה הקשר בינינו מתנתק ואני לא אשוב לדבר איתם לעולם, הם ידעו שאני רצינית והחליטו לא לקחת את הסיכון.
לגבי דולב, אני ודולב דיברנו כשחזרתי והחלטנו שנשמור על קשר כידידים, בהתחלה הוא היה צריך זמן, לקח לו חודש עד שחזר לדבר איתי וזה היה בסדר, אני מבינה אותו, זה לא קל לחזור לדבר עם מישהי שאתה אוהב והיא נפרדה ממך כי חטפו אותה והיא התאהבה בחוטף שלה.
זה לא קל בכלל.
חזרתי לאווירה של המועדון והדחקתי את כל המחשבות שהופיעו לי בראש, ראיתי בעיני גבר שמצא חן בעיניי והתקרבתי אליו, נמרחתי עליו והוא זרם איתי, הוא הניח את ידיו על מותני ורקדנו לפי השירים.
ניגשנו לבר, הייתי צריכה עוד צייסר, אני חייבת להשתחרר לגמרי.
לפתע ראיתי את פניו, באור הקטן שהופיע משום מקום, "אני לידן", הוא אמר בקול סקסי. הוא גבר מושך מאוד, רציתי לזיין אותו על הבר, הוא קלט את פני ומבט מבולבל הופיע על פניו, "אני רוני", אמרתי בצעקה, מקווה שהוא שמע עם כל המוזיקה הרועשת.
עיניו נפערו והוא קם מכיסאו בבהלה והלך, מה הלך פה הרגע?
אחרי כמה שניות ועוד שני צייסרים, קמתי למצוא לי מישהו אחר להעביר איתו את הלילה, התחלתי לרקוד לצלילי הטראנס שהתנגן ברקע.
לפתע הרגשתי מישהו מניף אותי על גבו, כשפני מונחו על גבו, התחלתי לבעוט עם רגליי לכל עבר והרבצתי לגבו, "תרגעיעם הרגליים, זה אני", שמעתי את קולו של עידו, זה מה שחסר לי עכשיו.
"עזוב אותי כבררר, אני רק נהנתתתת", אמרתי בצעקה תוך כדי צחוק מתפרץ.
הוא השכיב אותי במושב האחורי של האוטו, "הנה היא, חשבתי שהיא כבר נעלמה עם מישהו אחר", שמעתי את קולה של אדל בהמהום, "כמה דאגתי לה", היא אמרה לעידו ואני גלגלתי את עיני, כבר אמרתי שנמאס לי שכולם דואגים לי?
הרגשתי את עיני נעצמות ונתתי לעצמי להרדם.
מישהו השכיב אותי במיטה ופתחתי קצת את עיני, "זה בסדר, לכי לישון", עידו אמר בקול רגוע ושוב עצמתי את עיני.
עידו, אדל, תמיר ודולב שוכבים על הרצפה מדממים, "זה בגללך", דולב אומר, "אני לא מאמין שבגללך אנחנו נמות, עידו אומר בלחש.
"זאת רק ההתחלה", אותו האדם שאני לא יודעת את שמו לחש לי באוזן ונעלם.
הסתובבתיו וראיתי את סהר צוחק בקול רם ונעלם.
הכל באשמתי, אני אשמה.
קמתי בבהלה מהמיטה.
"שוב?", עידו ששכב לידי ער, שאל אותי ואני הנהנתי.
כבר חצי שנה אני חולמת סיוטים, איך כל האנשים שאני אוהבת, מתים, כל פעם בדרך שונה.
וכל פעם אותו המשפט, 'זאת רק ההתחלה', הלחישה באוזן, האיש ההוא.
זה לא עובר, לא משנה מה אני מנסה לעשות, הסיוט הזה חוזר כל לילה ולא עוזב.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
תודה לכם אהובים על הסבלנות, היה לי שבוע עמוס ובלי אינטרנט, כך שגם אם רציתי להעלות את הפרק לא הצלחתי.
אוהבת מלא, תגיבו את דעתם על הפרק ואל תשכחו ללחוץ על הכוכב❤
YOU ARE READING
מצאתי אהבה ביום
Romanceרוני היא נערה בת 17, יש לה עיניים אפורות וחיוך שתופס את עיניו של כל אחד. יש לה בחיים רק שני אנשים שהיא יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות, אחיה התאום, עידו. והחברה הכי טובה שלה, אדל. רוני לא נפתחת בקלות, היא סגורה ומופנמת במיוחד אחרי השברון לב שחוותה...
