מצאתי אהבה ביום

פרק 39

-נקודת מבט של רוס-
"בגלל שזה קרה במקום כל כך משמעותי בשבילה, אני חושב שאולי תיהיה לה טראומה", הרופא אמר לי ואני הסתכלתי עליה, רק שתעורר כבר.
היא פתחה את עיניה והיא הייתה נראית מבולבלת.

"מה קרה?", רוני שאלה והתרוממה קצת במיטת בית החולים.
הרמתי את גבותי ועל פני היה מבט מבולבל, "את לא זוכרת?", שאלתי אותה והיא הנידה בראשה, הפנה את מבטי לרופא שהתקרב אליה.
"את הייתה בהלוויה של סהר ואז ירו-", הרופא התחיל להסביר לה אך היא קטעה אותו, "הלוויה של מי?", היא שאלה ואני חששתי.
"סהר", אמרתי והיא הסתכלה עלי במבט לא מובן, "מי זה סהר?", היא שאלה.
רק שהיא לא שכחה אותו.

יצאתי מהחדר לנשום אוויר, לא עניתי לה על השאלה.
נעמדה מולי נערה בערך בת 17, "אתה רוס?", היא שאלה ואני הנהנתי, "אתה יודע אולי מה מצבו של עידו? כי הם לא מוכנים לעדכן אותי", היא אמרה ואני חיברתי את הנקודות בראשי.
"אז את מור?", היא הנהנה וראיתי שעיניה אדומות, היא בכתה.
"בואי", היא הלכה אחרי עד לחדר שבו היה עידו.
עידו לא היה במצב טוב, כדור פגע בראשו, מצבו קשה כבר כמה ימים, אמרו לי שאולי הוא בקומה ולא ידוע מתי הוא התעורר ואם הוא יתעורר.
אני לא יודע איך להגיד את זה לרוני.

הכנסתי את מור לחדר ועיניה התמלאו דמעות, עידו מחובר למכשיר הנשמה וכל מיני צינורות היו מחוברים לגופו.
היא הודתה לי עם ראשה ואני יצאתי מהחדר לכיוון החדר של רוני, היא צריכה לדעת.

-נקודת מבט של רוני-
מי זה סהר? ולמה אני הייתי בהלוויה שלו.
אני לא מצליחה לזכור כלום ממה שקרה, זה כאלו יש לי תמונה שחורה לאורך כל היום שירו בי.
"למה אני לא זוכרת?", מילמלתי ורוס נכנס לחדר, "זאת לא אשמתך", הוא אמר והתיישב לידי.

"אני צריך לספר לך משהו", הוא נשם כמה נשימות עמוקות, "עידו פצוע קשה, כדור נכנס לו לראש, הרופאים אומרים שהוא בקומה ולא ידוע מתי הוא יתעורר ואם הוא יתעורר", הוא אמר והרגשתי איך ליבי נתלש ממקומו.

"עידו אל תמות, אני צריכה אותך" המשפט הדהד בראשי והרגשתי שזה היה חלק מאותו היום.
"רוני", שמעתי קול לא מוכר בראשי, זה מאותו היום.
מי זה?
הראש שלי כאב כל כך.

"את בסדר?", הוא ניגש אלי והסתכל בעיני, "כן אני רק צריכה לנוח קצת", שיקרתי והסתובבתי לצד השני של המיטה.
עצמתי את עיני.

משכתי אותו אחורה כשאני עוד על הידיים שלו ונפלנו שנינו ביחד למים, "אני לא מאמין שעשית את זה עכשיו, את יודעת כמה עלתה לי החליפה הזאת?" הוא שאל ברצינות ואני הנדתי את ראשי ולא הצלחתי להפסיק לצחוק, "אני חושבת שאני שווה יותר".
הוא צחק, פעם ראשונה שאני שומעת את הצחוק שלו, זה צחוק כל כך יפה, הוא התקרב אלי, "אני גם חושב ככה" הוא אמר וליטף את הלחי שלי.

פתחתי את עיני, מי זה היה?
רוס ישב בכיסא מולי, התרוממתי במיטה, "מי זה סהר?", שאלתי את רוס והוא הושיט לי דף.
"מה זה?", שאלתי, "תקראי תביני".
זה היה כתב היד שלי.
'סהר היה אהבת חיי.
הוא היה זה שבאמת אהבתי, אהבתי אליו הייתה ללא גבולות....'
קראתי והבנתי שאני כתבתי את זה, להלוויה שלו.

עדיין לא היה לי מושג איך נפגשנו ולא היו לי זכרונות ממנו.
"עזר?", רוס שאל ואני הנדתי את ראשי, זה לא אמר לי כלום.

רוס נראה אבוד, כאלו הכל נהרס לו.
"אתה יכול לשכב לידי?", שאלתי והוא הנהן, הוא סידר את בגדיו ונשכב לידי, הפנתי את גבי אליו ונצמדתי אליו.
הוא הניח את ידיו על מותניי ונרדם.

הוא נותן לי תחושה של בטחון, אבל משהו חסר, אני מרגישה עכשיו, יש מישהו שנתן לי ביטחון יותר מכולם.
מי זה?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אל תשכחו להצביע ולהגיב את דעתכם❤