רוני היא נערה בת 17, יש לה עיניים אפורות וחיוך שתופס את עיניו של כל אחד.
יש לה בחיים רק שני אנשים שהיא יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות, אחיה התאום, עידו. והחברה הכי טובה שלה, אדל.
רוני לא נפתחת בקלות, היא סגורה ומופנמת במיוחד אחרי השברון לב שחוותה...
פקחתי את עיני וכאב ראש נוראי תקף אותי, הושטתי יד לשידה ולקחתי את הפלאפון, כבר שתיים בצהריים? וואו.
התרוממתי מהמיטה בחוסר רצון, ראיתי שיש פתק על השידה ומעליו כדור וליד הפתק כוס מים. הוא מכיר אותי כל כך טוב. 'הלכתי אל מור, אני אחזור בערב. תשתי את הכדור כדי שלא יכאב לך הראש, אוהב אחיך הגדול'.
מור זאת חברה של עידו, הם ביחד כבר ארבעה חודשים, הוא בקושי מצליח לפנות לה זמן כי אני עושה לו חיים קשים, ככה הוא אומר. לפחות הוא הצליח ללכת אליה היום. מור חמודה אבל לא כל כך הצלחתי להתחבר אליה, היא קטנה ממני בחצי שנה והיא השנה סיימה יא.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
(בתמונה:מור-חברה של עידו)
שתיתי את הכדור וקמתי מהמיטה לצחצח שיניים. אחרי כל הארגונים של הבוקר או יותר נכון צהריים, ירדתי לסלון ונשכבתי על הספה, הפעלתי סרט אקראי.
בגלל שאני כבר בת 18, כל הכסף של ההורים שלי השתחרר, אני ועידו סוג של עשירים אז אני מרשה לעצמי להתבטל.
קטע בסרט שראיתי הזכיר לי אותי ואת סהר, את העצבים שהיו בנינו אך גם את התשוקה והמשיכה שהייתה בינינו, אני תוהה אם אי פעם אני אצליח לשכוח ממנו. "באלך לצאת היום למועדון?" הקלדתי בזריזות ושלחתי לאדל, "נראלך", היא שלחה חזרה אחרי שנייה. "למה לא", שאלתי, "אחרי מה שעשית לי אתמול, אין סיכוי, את צריכה להרגע עם המועדונים והאלכוהול", קיבלתי הודעה ממנה. אוף, נמאס לי כל כך שכולם אומרים לי מה לעשות. "טוב אני אלך לבד", שלחתי לה והעפתי את הפאלפון לקצה השני של הספה. הפלאפון רטט וצליל של הודעה נשמע ממנו, אין לי כוח להביא אותו, למה לעזאזל זרקתי אותו לשם?
הסרט נגמר ודפיקה נשמעה בדלת, לא היה לי כוח לקום מהספה בכלל, ממתי נהייתי כזאת עצלנית? "אני באה", אמרתי וקמתי מהספה בחוסר רצון, עוד כמה דפיקות נשמעו בדלת וכבר, למה אנשים לא יכולים להיות סבלנים? נשמעה עוד דפיקה בדלת וכבר התעצבנתי, ניגשתי לדלת במהירות, פתחתי אותה, "מה?" אמרתי בחוסר סבלנות, אדל עמדה שם מתנשפת, "למה את לא עונה להודעות, חשבתי קרה משהו!" היא צעקה עלי בכעס. "מה כבר יכול לקרות?" שאלתי בחוסר סבלנות. "בואי נראה", היא אמרה והתחילה לספור את דבריה עם האצבעות, "יכולים לחטוף אותך, להרוג אותך, לענות אותך ועוד לא יודעת מה", היא שילבה ידיים ואמרה בכעס. "מצטערת", אמרתי בהבנה, היא הנהנה ונכנסה לבית, "אז את באה איתי?" שאלתי בחמידות ובבקשה, "יש לי ברירה?" היא שאלה אותי עם פרצוץ חמוץ, הנדתי בראשי וקפצתי על הספה, רק עכשיו שמתי לב שהיא בפיג'מה.
"רצת לכאן?", שאלתי וצחקתי, "כן מטומטת, בגללך", היא אמרה והצביעה עלי אצבע מאשימה, "אני כבר אמרתי שאני מצטערת", הרמתי את ידיי כחפה מפשע והיא צחקה וכך גם אני.
-נקודת המבט של סהר- ראיתי שיש משהו מוזר אצל לידן, אתמול בלילה הוא התקשר ורצה להגיד לי משהו אבל התחרט.
לפני שלושה חודשים ראיתי שהסכנה של המאפיה האויבת חלפה והורדתי את השמירה לשומר סמוי אחד, אני מעודכן בכל מה שהיא עושה, איפה היא מעבירה כל לילה. אני יודע שהיא שוכבת עם מלא גברים, וזה הדבר הכי כואב שקרה לי בחיים, אני יודע שאני יכול לבקש שיפסיקו לדווח לי אבל אני לא יכול, אני צריך לדעת איפה היא כל יום, כל דקה. אני כבר ניהיה אובססיבי. אני פשוט רוצה אותה, התמכרתי אליה. אני לא נגעתי במישהי אחת מאז שהיא עזבה, אני לא יכול, לא משנה כמה בנות נמרחו עלי במועדונים שלידן גרר אותי אליהם לא יכולתי להסתכל עליהן בכלל, הן הגעילו אותי עם החושפנות שלהן, איך שהן מתלבשות. רוני שינתה אותי.
לא משנה מה אני עושה אני לא יכול לשכוח ממנה, היא נכנסה לי ללב, היא נכנסה לי לראש, וגם לריאות כמו אוויר לנשימה, ואני יודע שלא היינו ביחד הרבה זמן וגם שאני חטפתי אותה אבל אני התאהבתי בה ואני יודע שהיא לא אוהבת אותי, איך אני יכול פשוט לשכוח ממנה?
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ עוד פרק ועוד דמות חדשה😉 שבת שלום אהובים❤
