נקודת המבט של סהר
לא יכול להיות.
"אתה משקר", הרגשתי את כל העצבים שלי עולים.
הנחתי את רוני על הרצפה, היא עמדה והשפילה את ראשה.
לא אמרה כלום ולא ניסתה לעצור אותי.
למה היא ככה, היא לא אשמה בשום דבר.
הבן זונה הזה, אני אהרוג אותו במו ידי.
אנשי התרחקו ברגע שאני התקרבתי, הרמתי אותו ודחפתי אותו לקיר.
ראיתי שהוא נלחם בכאב ומנסה להראות שלא מזיז לו שיריתי באותו המקום של פצע הירי הקודם.
"תבדוק ותראה שאני לא", אושר לחש וגרם לי להכניס לו אגרוף לתוך הצלעות.
הוא התקפל ונפל לרצפה.
היא לא בהריון ממנו.
וגם אם כן, היא לא תשאיר אותו.
"קחו אותו", אמרתי לאנשי שעמדו מאחורי.
אני לא מסוגל להשאר פה.
אם אני אשאר אני אהרוג אותו ברגע זה.
אבל אני כבר תיכננתי בשבילו משהו אחר.
יצאתי מהחדר והחזקתי בידה של רוני.
"הכל יהיה בסדר, אני פה איתך", אמרתי ומשכתי אותה אלי.
היא הניחה את ראשה על החזה שלי וחיבקה אותי בחזרה.
החום שלה היה חסר לי כל כך.
היא הייתה חסרה לי יותר מכל דבר אחר.
הרגשתי כלום בלעדיה.
אבל ראיתי היסוס בפניה, היא הביעה חרטה מסוימת.
אני לא בטוח לגבי מה.
"בואי, צריך ללכת", עטפתי אותה עם ידי על מותנה, "אי אפשר", היא אמרה.
הסתכלתי עליה מבולבל, "סהר, אני לא הייתי פה סתם", פניה הביעו פחד לשנייה.
היא התחילה ללכת לבד בקצב מהיר וירדה לקומה למטה.
היא נכנסה לחדר כלשהו ואני נכנסתי אחריה, זה היה חדר ילדים.
עדיין לא הבנתי מה הולך פה.
היא הסתכלה סביב וראיתי שהיא לא מוצאת את מה שהיא חיפשה.
"איתן", היא צעקה, אני לא מבין.
איתן?
הפלאפון שלי צלצל, "בוס", עניתי ושמעתי שזה עומר, מי שהצבתי להרוג את האנשים של אושר.
"מצאנו פה ילד קטן", הוא אמר ואני חיברתי את הנקודות.
"תשאל איך קוראים לו", שמעתי את עומר שואל.
"איתן", שמעתי את קולו המפוחד של הילד.
"תשמור עליו קרוב", אמרתי לו והוא ניתק.
רוני השתגעה, היא רצה ברחבי החדר.
ניגשתי אליה ותפסתי את ידיה, "אנשינו מצאו אותו", היא הסתכלה עלי וחיוך עלה על פניה, חשף את הגופות הקטנות שמטריפות אותי.
אני רוצה לדעת מי זה הילד הזה.
התקדמנו לכיוון היציאה במהירות.
ראיתי ילד קטן עומד ליד עומר.
הוא העתק של רוני, הוא רוני בקטן.
זה מפחיד עד כמה שהם דומים.
עיניים אפורות בהירות, שיער שטני, כשהוא ראה את רוני, עלה על פניו חיוך מאוזן לאוזן.
ואותן הגומות כמו שיש לרוני, באותו המקום.
רוני רצה אליו והרימה אותו על ידיה.
הם חיבקו אחד את השני כל כך חזק.
יש ביניהם איזשהו חיבור.
"רוני", שמעתי את קולו, "איפה אבא?", הוא שאל וראית איך פניה של רוני הפכו לעצובות.
"איתן, אני צריכה לספר לך כמה דברים", הילד הקטן הסתכל עליה באותו המבט, עם חיוך, וליטף את ראשה.
"את יכולה לספר לי הכל", רוני חייכה ונכנסה איתו לתוך הגיפ.
הגענו לבית ורוני יצאה מהרכב יד ביד עם איתן.
היא הלכה בצורה כל כך יציבה.
אני מעריץ אותה.
אני מעריץ את האישה שליד כל מה שעשו לה.
בגללי.
והיא עדיין עומדת על שתי רגליים כמו מלכה.
אני אוהב אותה כל כך.
נכנסתי אחריה.
היא התיישבה על הספה בסלון והושיבה את איתן על ברכיה.
שמתי לב שכואב לה אבל היא מתעלה על הכאב.
"איתן", היא קראה לו כדי למשוך את תשומת הלב שלו אליה, הוא הסתכל עליה וחיכה לדבריה.
"אושר הוא לא אבא שלך.
ואני לא חברה של אבא שלך", הוא היה נראה מבולבל.
"אני אחותך הגדולה", רגע מה.
"יש לך אמא ואבא, והם גם האמא ואבא שלי.
אתה אחי הקטן.
זה כל מה שאתה צריך לדעת בנתיים.
זה וזה שאני תמיד אהיה איתך ולצידך, לא משנה מה".
"אני לא מבין", הוא אמר והיא חיבקה אותו חזק.
"מתישהו אתה תבין, אני מבטיחה לך.
בנתיים אני פה איתך".
הסתכלתי עליה, ראיתי כמה אהבה היא מפגינה.
אחרי כל מה שהיא עברה היום, היא עדיין מסוגלת להפגין חום.
אני מאוהב בה.
אני רוצה שהיא תיהיה אישתי, שהיא תיהיה אם ילדיי.
היא קלטה את המבט שלי וחייכה אלי חיוך גדול ומשכה אותי לחיבוק שלה ושל איתן.
______________________________________
לילה טוב לכם❤
YOU ARE READING
מצאתי אהבה ביום
Romanceרוני היא נערה בת 17, יש לה עיניים אפורות וחיוך שתופס את עיניו של כל אחד. יש לה בחיים רק שני אנשים שהיא יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות, אחיה התאום, עידו. והחברה הכי טובה שלה, אדל. רוני לא נפתחת בקלות, היא סגורה ומופנמת במיוחד אחרי השברון לב שחוותה...
