*אחרי חודש*
"מה את לא חושבת שהוא חמוד?", אדל התחילה לצחוק, "הוא נראה טוב דווקא, פשוט לא נראה לי שהוא הסטייל שלך".
"אולי הגיע הזמן לשינוי", קרצתי לה.
שתינו צחקנו, הדלקתי את הרדיו ובדיוק היה שיר ששתינו אוהבות, התחלנו לשיר בקולי קולות.
אני די בטוחה ששמענו אותנו בכל מקום שעברנו עם הרכב.
"תודה שהסעת אותי יפה שלי", אדל אמרה ויצאה מהאוטו, "אוהבת אותך", אמרתי כשהיא נשקה לי בלחי מהחלון של האוטו.
"באלך לצאת היום?", עמית שלח לי הודעה, "יאללה, דווקא זורם לי", שלחתי חזרה והתמקדתי בכביש.
עמית זה אחד שהכרתי במועדון, הוא אחלה בנאדם, הוא חמוד ונראה טוב, הוא מושלם בשבילי.
ניסיתי לשכנע את עצמי בפעם המאה שהוא טוב בשבילי ואני לא צריכה את סהר.
אני יוצאת עם עמית כבר שבועיים, לא בטוחה אם כדאי לנו להיות ביחד עדיין או לא.
כמובן שאני כבר חודש מתחמקת מסהר, בכל דבר.
"יופי, אני רוצה שאני אאסוף אותך בעשר או שאת תבואי לאסוף אותי?", עמית שלח לי הודעה וקטע את מחשבותי, אני מפחדת להגיד לו איפה אני גרה כי אז הוא יראה שלא חסר לי כסף, ומי כמוני יודעת שכסף משנה אנשים.
אני לא רוצה שהיחסים שלנו יתבססו על שקר, אולי אני סתם דואגת יותר מידי ונתקעת במקום אחד כי אני מפחדת להתקדם.
"תבוא לאסוף אותי", כתבתי לו וסימסתי את הכתובת, אני סתם מפחדת, הוא בנאדם טוב.
הגעתי לבית החולים, האחות חייכה אלי, כרגיל, התיישבתי ליד המיטה שלה.
"היי אמא, איך את היום?", שאלתי עם דמעות בעיניים, "מטפלים בך טוב?", שאלתי וידעתי שלא תיהיה תשובה לשאלתי.
"את חסרה לי אמא, בבקשה תחזרי אלי", השכבתי את ראשי על הכתף שלה, אני מפחדת שהיא לא תקום, שהיא תשאר ככה לתמיד.
הרופא אמר שאין שיפור, הכל אותו הדבר.
"אני כל כך מפחדת אמא", לחשתי, "אני צריכה אותך איתי", אמרתי בשקט והרגשתי את עיני נעצמות.
קמתי כששמעתי את צלצול הפלאפון שלי, זה היה עמית, הסתכלתי על הפלאפון, השעה הייתה שמונה בערב, וואו, באמת עברו שלוש שעות.
"כן?", עניתי, "הערתי אותך?", הוא שאל וצחק.
"כן", צחקתי, "באתי לבקר את אמא שלי ונרדמתי פה", הוספתי.
"אה הבנתי נסיכה שלי, אז את צריכה שאני אבוא מאוחר יותר?", שיט, שכחתי.
"לא לא, תבוא בעשר, אני אספיק", אמרתי והסתכלתי שוב על השעה, אני אספיק.
"טוב יפה שלי, בעשר אני אצלך", הוא אמר, "אין בעיה חיים שלי", אמרתי וניתקתי.
קמתי ממקומי, נשקתי למצחה של אמא והלכתי.
נכנסתי לבית, אבא דור ונטלי ישבו בסלון ודיברו, אני עדיין לא רגילה לזה.
זה מוזר לי.
אבא שלי שאל אותי כמה פעמים למה אני גרה כאן אם אני לא נשואה לסהר או לרוס וזה הבית שלי כי לא נשאר לי בית.
בתכלס אני מרגישה שזה הבית שלי, נוח לי פה.
YOU ARE READING
מצאתי אהבה ביום
Romanceרוני היא נערה בת 17, יש לה עיניים אפורות וחיוך שתופס את עיניו של כל אחד. יש לה בחיים רק שני אנשים שהיא יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות, אחיה התאום, עידו. והחברה הכי טובה שלה, אדל. רוני לא נפתחת בקלות, היא סגורה ומופנמת במיוחד אחרי השברון לב שחוותה...
