מצאתי אהבה ביום

פרק 52

נקודת המבט של סהר

אני כל כך מפגר, בחיי, מה הקטע שלי.
אני אוהב אותה ואני רק גורם לה לשנוא אותי יותר, למה אני עושה את זה.

"אני עסוק סהר", רוס אמר לאחר שמשכתי אותו מהסלון, "תאמין לי יש דברים יותר חשובים", אמרתי לו בכעס, "יותר חשובים מהם?", רוס שאל והצביע על האבות שלנו.
"כרגע כן, הם פה איתנו, ואמא שלנו יכולה מחר כבר לא להיות בכלל, אז תחשוב שנייה", אמרתי לו ודחפתי אותו לקיר, "תירגע, הבנתי, מה אתה צריך?", הוא שאל.

"תשיג לי את המיקום של אישתו של אושר אביסרור", הוא הסתכל עלי במבט מאוכזב, "אתה רוצה לרדת לרמה שלו?", הוא שאל, "כרגע אין לנו ברירה, תשיג את המיקום ותשלח לי בהקדם האפשרי".

"איך אתה?", ניגשתי לעומר ששתה את הכדורים שהחובש הביא לו, "בסדר, ואתה?", הנהנתי, "הפציעה חמורה?", הוא הניד בראשו, לפחות יש חדשות טובות לגביו.

ניגשתי לרוני שעמדה בצד, מסתכלת על אביה מדבר עם רוס, היא שמה לב שאני מתקרב, "אני פשוט שמחה שהוא פה, אני מרגישה שהלב שלי מתמלא למרות שעדיין יש חלק חסר".
"את אוהבת אותי?", שאלתי בישירות כשסובבתי את פניה אלי, היא הופתעה מהשאלה שלי, "אני לא יודעת", היא אמרה. "את מרגישה אלי משהו לפחות?", שאלתי. "לצערי כן", היא אמרה והדגישה את ה-לצערי. 
הרגשתי חץ חודר ללב שלי, "אבל אני חושבת שגם קמצוץ הרגשות שיש לי אלייך יעלם בקרוב עם היחס שלך כלפי", היא אמרה והרגשתי לחצים בחזה, אני כזה מטומטם, ידעתי. 

"ואני יודעת מה התכנון שלך, להתחתן איתי. אבל אתה צריך להפנים שזה אף פעם לא יקרה כי אני פאקינג שונאת אותך",היא אמרה והלכה ממני. "את שונאת אותי?", מלמלתי בקושי, "כן", היא ענתה, הרמתי את ראשי וראיתי אותי מטושטשת. "את שונאת אותי", אני מרגיש שכל העולם נופל עלי, יש לי כאבים בכל הגוף. 
סחרחורת תוקפת אותי, אני מרגיש לא טוב, אני מרגיש כבד לפתע, קשה לי לעמוד, הרגשתי את גופי נחבט ברצפה.

"חובש", "תקראו לחובש", "סהר", שמעתי כמה קולות סביבי, הרגשתי את עיני נעצמות לאט לאט.

נקודת המבט של רוני

"סהר, תתעורר, תפתח עיניים", אמרתי בלחץ, "אני פה, בבקשה תפתח עיניים", הרגשתי שהדופק שלו צונח במהירות. "תרימו אותו,עכשיו!", צעקתי על השומרים שהיו לידי, "לאן בוס?", חשבתי בראשי, "לרכב שלי, מיד".

ישבתי מול החדר שסהר נמצא בו, אני כל כך מטומטמת, אני לא שונאת אותו, אני ממש לא שונאת אותו.

זאת אשמתי שהוא שם, אני אשמה.

הדוקטור יצא מהחדר של סהר, ניגשתי אליו, "סהר חווה פרפור עליות שנגרם משום שהעליות ייצרו אותות חשמליים בקצב לא סדיר, הסיבה היא לחץ ומתח, אתם יודעים מה גרם ללחץ שהיה לו בגוף?", פה כבר איבדתי אותו, לא הצלחתי להקשיב לו אבל ראיתי שרוס דיבר איתו, לא יכולתי להקשיב לרופא, הרגשתי סחרחורת.

זה קרה בגללי, אני גרמתי לזה לקרות, המחשבה הזאת רצה בראשי, בעודי מתהלכת מצד לצד במסדרון, הרופא סיים לדבר עם רוס, "מתי אני יכולה להכנס לראות אותו?", ניגשתי ושאלתי את הרופא, עוד חצי שעה בערך, כרגע הוא צריך לנוח". "הוא יהיה בסדר נכון?", הוא חייב להיות, הוא סהר. "הוא יהיה בסדר, הוא בסך הכל צריך להמנע מלחץ", זאת אומרת להמנע ממני, אני לא רוצה שזה יקרה לו שוב. 

"תקשיבי, סהר ביקש ממני את המיקום של מעיין אביסרור, אישתו של אושר.. אני לא יודע מה בדיוק הוא חשב לעשות, אני רק יודע שזה היה ממש חשוב ואני לא יודע מה לעשות כי סהר לא יכול לצאת מפה בשלושת הימים הקרובים", אני יודעת מה הוא רצה לעשות, אני מכירה אותו, אני מכירה את המחשבות שלו, "תביא לי את המיקום שלה", אני יודעת בדיוק מה אני עומדת לעשות. "מה את עומדת לעשות איתה?", רוס שאל אותי, "אל תדאג בקשר לזה, תדאג לסהר ואני אדאג לשאר".

"היא נמצאת בבית מחסה מחוץ לעיר, את לא יכולה לנסוע לבד", נזכרתי במה שרוס אמר לי לפני שהוא נתן את הכתובת המדויקת.

הגעתי למקום, שמרתי מרחק ככה שלא יראו אותי. זאת הייתה בקתה קטנה באמצע היער, שני שומרים בכניסה ואני מנחשת שאחד איתה בפנים. איך אני מפילה את השניים שבכניסה לבד? וכן, לא הקשבתי לרוס, באתי לבד.

עמדתי מאחורי הבקתה, זרקתי אבן, אחד מהם הגיע לבדוק מה זה היה. משכתי אותו אחורה ויריתי לו בראש ממרחק אפס, הירייה נשמעה בכל היער. אבל זה בסדר, זה מה שרציתי שיקרה.
השומר השני רץ בדיוק אלי, יריתי לו בין העיניים.

התקדמתי לדלת הכניסה ושמעתי לחשושים, פתחתי את הדלת בבעיטה.

עמדה מולי מעיין אביסרור, ולידה שתי נשים על הברכיים עם שק על הראש, לא היה עוד אף אחד בחדר. מעיין הייתה עם אקדח ביד. היא ניגשה אל שתי הנשים והורידה את השקים מהראשים שלהן.

אלה היו הן, אמא שלי ונטלי, אמא של סהר ורוס. "אני לא יודעת מה את מתכננת לעשות ילדה אבל אני ממליצה לך לשקול את צעדייך", התקרבתי לאט, "מעיין, בבקשה ממך, תורידי את האקדח", התחננתי אליה, "לא", היא אמרה והצמידה את האקדח לראש של אמא שלי.

"מעיין בבקשה", התחננתי אליה, היא ירתה את הכדור ובאותה שנייה אני יריתי בה בראש, מעיין נפלה לרצפה.

"אמא", רצתי אל אמא שלי ותפסתי אותה, "אמא, בבקשה ממך, זאת אני", התחלתי לבכות. ראיתי שהכדור לא פגע לה בראש אלא בגב, היא איבדה הרבה דם, הוצאתי את הפאלפון ושיחררתי את נטלי מהחבלים, "תתקשרי 101", אמרתי לנטלי את הכתובת, עדיין יש סיכוי. היא התקשרה ואני ניסתה לסתום את פצע הירי, אמא שלי תפסה לי את היד, "אני אוהבת אותך רוני", הרגשתי איך הדופק שלה הולך ונחלש, "בבקשה אמא, בבקשה תשארי איתי".

"אמא", הרגשתי שהגרון שלי נחנק מהדמעות, "בבקשה אמא, אני פה", הדופק הולך ונעלם, "אני אוהבת אותך גם".

______________________________________
תאמת רעדתי בעצמי בזמן שכתבתי את זה..