מצאתי אהבה ביום

פרק 50

המראה שהיה מול עיני היה מזעזע.
אבא שלי היה תלוי על הקיר מוחזק בשלשלאות, לידו היה תלוי דור, אבא של סהר, האמהות שלנו לא פה.
איפה הן?

ניגשתי לאט לאט.
לפתע אבא שלי זז, "הם בחיים, קחו אותם מפה, עכשיו!", צעקתי והאנשים מיהרו לשחרר אותם מהשלשלאות.
"מי את", שמעתי קול לא מוכר, הסתובבתי וראיתי שאבא של סהר ער.
כשהסתובבתי, המבט שעל פניו השתנה.
הוא היה מופתע מאוד.
"אני מנחשת שאתה מזהה אותי", חיוך קטן הופיע בזווית פיו, "ברור", הוא אמר בלחישה.

עלינו בחזרה למעלה, מלא שומרים הופיעו מולנו.
האנשים שלי ידעו שהם צריכים להוציא את האבות שלי ושל סהר וגם את עומר מפה במהירות האפשרית.
שלושת האנשים שנותרו פנויים התקדמו איתי קדימה.

החזקתי את האקדח שלי וכיוונתי אותו לכיוון השומרים שעמדו מולי, "אין צורך להיות פזיזה", שמעתי קול לא מוכר שהגיע מאחורי השומרים, השומרים התפרסו לשניים ועבר ביניהם גבר גבוה בחליפה.
הסתכלתי עליו, ניסיתי לזהות את פניו, לאחר שנייה קלטתי מי זה.
אושר אביסרור.

"לא האמנתי שאת תבואי גם", הוא התקרב אלי בצעדים איטיים ואני כיוונתי  את הנשק אליו, "חמודה, את לא באמת תירי בי", הוא אמר.
"תנסה אותי", אמרתי והתקדמתי לעברו באותו קצב, "את אמיצה, בדיוק כמו אבא שלך", הוא היה במרחק של מטר ממני, אני יכולה לירות בו והכל יגמר.
אבל זה נראה לי קל מידי, משהו קורה פה.
"אמרת שתירי בי, קדימה", הוא אמר ונצמד עם גופו לקנה של האקדח.

אני לא מצליחה למצוא את האומץ, אם אני אהרוג אותו עכשיו זה יוביל למלחמה, יהיו לזה השלכות ענקיות, זה יסכן את היציאה שלנו מכאן.
"לזה אתם קוראים שליטה?, אני רואה פה רק פחדנית", הוא פנה לאנשים שלי, הרגשתי את העצבים שלי עולים בגוף, "אישה לא מסוגלת לשלוט, יש בה יותר מידי רגשות", הוא המשיך לדבר ולהעלות את סף העצבים שלי.
"היא לא מסוגלת אפילו לירות איך אתם מצפים ממנה להנהיג אתכם".

לאחר שנייה כבר לא יכולתי לשלוט בעצמי, יריתי לו ברגל מטווח אפס.
הוא נפל לרצפה, התקפל מכאבים אבל לא הוציא הגה, האנשים שלו לא זזו, למה הם לא זזים?
"אתה תרים אותו ותסחוב אותו עליך, הוא בא איתנו", פניתי אל זה שעמד מימיני.
"השאר, תהרגו את כולם", אמרתי לשאר האנשים שנשארו פנויים, אני לא מוכנה לקחת סיכון.

הובלתי את כולם ליציאה במהירות, יצאנו והתחלנו להתקדם הרגל לכיוון הרכבים.
כבר היה לכולם קשה, חלק סחבו את עומר שכבר איבד דם רב, חלק סחבו את אבא שלי, חלק סחבו את דור ואחד סחב של אושר והשאר סחבו את חבריהם.

"היי היי מי אתם, עזבו אותי מיד", שמעתי את קולו של אבי, הוא הקשה על האנשים ללכת אז כולם עצרו, ניגשתי אליו והוא הסתכל לי בעיניים, "אין סיכוי", הוא לחש, חייכתי אליו וסימנתי לאחד מהאלה שסחבו אותו להתחלף איתי, תוך כדי אמרתי לכולם להמשיך להתקדם.
"מה את עושה כאן?", אבי שאל אותי, "אתה לא רואה?", שאלתי וצחקקתי קלות.

הגענו לרכבים לאחר כמה דקות של הליכה.
הושבתי את עומר לידי ואת אבא שלי ואת דור מאחורה.
נכנסתי לאוטו והתחלתי לנהוג לבית, מלווה בחמישה גיפים מאחורי.
בסך הכל עוד יום רגיל בחיי.

נקודת המבט של סהר

לא שמעתי מרוני כבר יומיים, אני מרגיש שאני עומד להתחרפן.
אף אחד לא יודע איפה היא, אחד האנשים שלי אמר שהיא יצאה מלווה בעומר ועוד כ16 אנשים מהבית לפני שלוש שעות בערך.
אני לא מבין לאן יש לה ללכת עכשיו.

"היי", רוס נכנס לסלון והתיישב על הספה, הסתובבתי אליו לשנייה וחזרתי להביט מהחלון.
"עכשיו אתה גם מתעלם ממני?", רוס שאל ואני הנדתי בראשי לשלילה.
"לא מתעלם, סתם חושב", רוס נעמד לידי, "על מה?", הוא הסתכל עלי לכמה שניות.
"עליה", אמרנו ביחד מה שגרם לשנינו להעלות חיוך קטן.
"תקשיב", רוס סובב אותי כשפניו מול פני, "היא לא תבחר בי שוב, אני יודע את זה", הוא אמר ואני לא ידעתי מה להגיב.
"חשבתי על זה מאז שהיא החזירה לי את הטבעת, אני עוזב את הארץ", הוא אמר ומשך אותי לחיבוק, לא נותן לי זמן להגיב על מה ששמעתי.
"אתה לא יכול לעזוב", אמרתי והרחקתי אותו ממני, הוא הנהן בראשו, "כבר החלטתי".
הנדתי את ראשי לשלילה, "אני צריך אותך פה, אתה לא יכול לעזוב", אמרתי והסתכלתי אל תוך עיניו, "אני אעזור לך בענייני העסקים מניו יורק ואבוא לבקר כל כמה חודשים", הוא אמר ואני הנהנתי.
הוא כבר לא ילד כמו שהיה שנחטפתי.
הוא התבגר, הוא עמד להתחתן.
אני גאה בו.

"אה ושכחתי להגיד לך על זה שאתה מתחלק בשליטה על המאפיה עם רוני", הוא אמר, "אני כבר יודע", נאנחתי.
אני לא מאמין שאני עומד להתחלק במאפיה איתה.
אין לי בעיה איתה.
יש לי בעיה עם להתחלק.
שנינו עמדנו מול החלון וראינו באופק שישה גיפים מתקרבים אליו, "מי אלה", רוס שאל, "אלה הרכבים שלנו", הוא הוסיף משהו שאני כבר שמתי לב אליו.
"זאת רוני", אמרתי והוא הסתכל עלי מבולבל.

______________________________________
תודה על זה שעדיין נראו לי קוראים, זה לא מובן מאליו❤