מצאתי אהבה ביום

פרק 41

אני בשוק, נכנסתי לוואטפד אחרי יומיים שלא נכנסתי והיו לי יותר מ100 התראות ויש לסיפור כבר 19K צפיות, אין מאושרת ממני.
אף פעם לא חשבתי שהסיפור שלי יתפרסם ויהיו לו כל כך הרבה צפיות.
תודה רבה❤
אל תשכחו להצביע ולהגיב את דעתכם❤
~~~~~

"וואו היא מהממת", אדל צרחה והתרוצצה סביבי, "את מהממת", היא אמרה והמשיכה לקפוץ כמו ילדה קטנה.

הסתכלתי במראה, אני עומדת להתחתן.
'אני בטוחה?', קולות נשמעו בראשי, מנהלת ויכוח עם עצמי.
אני רוצה להתחתן איתו? ברור שאני רוצה, אני אוהבת אותו.
נכון?

אחרי כל פלאשבק של הזכרונות שלי מסהר, אני יותר ויותר בטוחה בחתונה, הכל מתערבב, אולי זה מוקדם מידי?

"נראלי שזאת השמלה", אדל אמרה בשמחה מעורבבת עם קצת ייאוש, מבינה אותה, עברנו מלא שמלות שלא אהבתי ולמען האמת אני ממש אוהבת את זאת.
"כן, זאת השמלה", אמרתי מאושרת, חייכתי אליה חצי חיוך.
"מה קרה?", איך היא יודעת הכל, "כלום, הכל בסדר", יודעת שאני לא אצליח להסתיר את זה ממנה.

אחרי כמה דקות של שקט בינינו, "אני יודעת שיש משהו שאת לא מספרת לי, תספרי לי עכשיו!", השפלתי את מבטי, איך אני יכולה להגיד לה שהרגשות שלי לרוס דועכים לאט לאט כשהחתונה מתקיימת עוד כמה ימים?
צלצול של פלאפון גאל אותי מלספר לאדל.
"בעלי", הופיע על הצג.

"היי", אמרתי, שקט שרר בצד השני למשך כמה שניות, "רוני תגיעי בבקשה הביתה".
"אני כרגע עם אדל, מודדת את השמלה לחתונה, זה דחוף?", שאלתי בהיסוס, "כן", הוא ענה בלי לחשוב פעמיים.
"את יודעת מה, אל תבואי עכשיו, תסיימי את הסידורים שלך ותבואי", הוא אמר, רוס אף פעם לא משנה את דעתו כל כך מהר.
משהו קרה.
"טוב מאמי אני אבוא עוד שעתיים בערך, אוהבת או-", לא סיימתי לדבר והוא ניתק.
הוא אף פעם לא מנתק לי, מה הולך פה?

"רוס ניתק לך?", אדל עמדה לידי המומה, "כן", עניתי בלחש.
אוקיי, אני אסיים את הדברים שלי ואלך הביתה, אברר מה קורה איתו בערב.

"בואי תורידי את השמלה כדי שיעשו את התיקונים האחרונים ותיקחי אותה ביום של החתונה, טוב?" התופרת הופיעה מאחורי ופנתה אלי, הנהנתי אליה והלכתי להחליף חזרה לבגדיי.

"סיימנו הכל, השמלה מוכנה, ההזמנות נשלחו, התאריך של האולם סגור וכבר עשינו את הטעימות, עכשיו נשארה רק העוגה, נלך היום או מחר?", אדל שאלה אותי, חשבתי מה לענות, "אני חושבת נסיים עם הכל היום ומחר נחגוג קצת ונצא לאנשהו", קרצתי אליה ומשכתי אותה אחרי לתוך הרכב.
--

"את זאת אני רוצה, היא מדהימה".

אדל הנהנה לאות הסכמה והסתכלתי על האופה, "מי מכן הכלה?", היא שאלה ואני הרמתי את ידי.
היא חייכה אלי, "מתי החתונה?".
"עוד שלושה ימים", אמרתי עם חשש בקולי, אני בטוחה שאדל שמה לב לזה.
"אין בעיה, תתני לי את המספר פאלפון שלך ואני אתקשר יום חמישי בבוקר כשהיא תיהיה מוכנה", הנהנתי ומסרתי את הפרטים.

"את חוששת, נכון?", אדל שאלה אותי אחרי שנכנסנו לאוטו, הרהרתי קצת, "רוני, את אוהבת אותו?", היא שאלה, "כן", היססתי.
"את לא בטוחה בזה", הנהנתי, "אז למה הסכמת לו?", היא שאלה ומבטה היה מאוכזב.
"מה שלא יהיה, אני איתך", אדל נישקה אותי ונתנה לי חיבוק, חיבקתי אותה חזרה.
"רוצה שאני אנהג?", הנהנתי והחלפנו מקומות, השענתי את ראשי אחורה והרגשתי את עיני נעצמות.

הסתכלתי עליו, מבטו השתנה וראיתי צער בעיניו.
"תקשיבי נסיכה, אני מצטער, אני כל כך מצטער, התנהגתי כמו חרא, אני פשוט בן זונה, אני יודע את זה, איבדתי שליטה, בבקשה תסלחי לי, את חשובה לי", אני חשובה לו? זה חדש לי.
ראיתי את העצב בעיניו, אבל חשבתי מה להגיד, אני פוחדת ממנו.
"אני לא יודעת מה להגיד סהר, אני מפחדת, אני מפחדת להוציא מילה מפי, אני מפחדת להגיד משהו לא במקום, אני מפחדת ממך" אמרתי בפחד.
"בבקשה, את לא מבינה כמה אני מצטער, אני חתיכת חרא." דמעה זלגה מעינו, סהר בוכה, אני לא מאמינה.
אני שברתי אותו בדיוק כמו שהוא שבר אותי.

התעוררתי כשהרגשתי שמנערים אותי, עד מתי אני אחלום עליו?
"רוני, קומי מהר", אדל העירה אותי, קמתי ומול עיני היה הבית שלי, הוא עלה באש.
ניסיתי לפתוח את הדלת של האוטו אבל אדל הפעילה את הנעילה, "מה את עושה, תפתחי, זה הבית ילדות שלי, נולדתי שם", התחננתי אליה.
"רוס אמר לא לתת לך לצאת, הוא בדרך", לא אכפת לי שהוא בדרך, פאקינג לא אכפת לי.

שמעתי סירנות, ראיתי רכבים של מכבי אש ורכבי משטרה מגיעים ואחריהם שיירה של עשרה רכבים שחורים.
מכבי האש התחילו לכבות את האש בזמן שרוס ניגש לרכב שלי והרשה לאדל לפתוח את הדלתות, אני אהרוג אותו.
באדל אני אטפל אחר כך.
"מה נראלך שאתה תגיד לי מה לעשות", יצאתי מהרכב והתחלתי לדחוף אותו אחורה, "אני מבין שאת עצבנית, זה בסדר, תוציאי הכל", הוא אמר.
המשכתי להרביץ לחזה שלו, זה לא מזיז לו וזה מעצבן אותי עוד יותר.
הוא תפס את שתי ידי ועצר אותי מלהמשיך להרביץ לו.
"אני צריך להראות לך משהו", רוס הסתכל לי בעיניים וראיתי שהוא חושש, "או יותר נכון מישהו", רוס לחש.
"אני צריך שתיהיי רגועה, לא להתחרפן", רוס הסתכל אל תוך עיני ואני הייתי מבולבלת, מה קרה?

"בוא", רוס קרא בקול, יצא גבר גבוה מאחד הרכבים השחורים, הוא היה כל כך מוכר.
קלטתי את פניו, התחלתי לרעוד, אין סיכוי.
הוא מת, הוא היה מת.
"סהר?"