"פרינססה, הייתי חסר לך בכלל?", קראתי את ההודעה כמה פעמים וחשבתי מה לענות לו, בתוך תוכי ידעתי מי זה.
"אני חושבת שעדיין לא סיפרו לך שאני שכחתי מי אתה בכלל, אני כמעט בטוחה שאני לא רוצה לדבר איתך עכשיו", שלחתי במהירות וזרקתי את הפלאפון על המושב במונית.
השכבתי את ראשה את אדל על ברכיי ושיחקתי בשער ראשה.
אחרי כמה דקות כבר הגענו למלון, היה לי קושי רב להעלות את אדל לסוויטה שלנו, אחד השומרים של המלון הסכים בטוב ליבו לעזור לי להרים את אדל לסוויטה.
כשהגענו לחדר אמרתי לו תודה והוא הלך לו, לא יודעת איך הייתי עושה את זה לבד, השכבתי את אדל במיטה, הורדתי את הבגדים שלה והלבשתי לגופה פיגמה.
פתחתי את הפאלפון שלי וראיתי עוד הודעה, "אני בטוח שאת זוכרת אותי ואני גם די בטוח שאת מתה לדבר איתי עכשיו", הוא צודק בקשר לזה שאני זוכרת אותו, אני כן, אני לא יודעת מה אני מרגישה בקשר לזה אבל אני כן זוכרת אותו, אין לי מה להכחיש בנוגע לזה..
"מה זה משנה עכשיו? אתה בכוח רוצה להרוס לי את החופשה?", שלחתי בכעס וכיביתי את הפאלפון.
החלפתי בגדים ונשכבתי ליד אדל במיטה, לא הפסקתי לחשוב עליו כל הלילה, הוא לא יצא לי מהראש אפילו לא לשנייה.
התעוררתי לאט לאט והסתכלתי לשעון שהיה תלוי על הקיר מול המיטה, שתיים בצהריים, אדל עדיין נחרה אז החלטתי לקפוץ על המיטה ולהעיר אותה.
התחלתי לקפוץ והיא לא זזה, התחלתי לחשוש, בדקתי את הדופק שלה והוא היה חלש.
הזמנתי מהר אמבולנס והלבשתי את אדל, אני לא יכולה לקחת אותה לבית החולים בפיגמה, כמעט עירומה.
תוך שתי דקות הייתי למטה כשאחד השומרים החזיק את אדל על הידיים.
ראיתי שאדל התחילה לזוז במיטת בית החולים והיא רפרפה בעינייה, הרגשתי הקלה עצומה, זאת אשמתי בסופו של דבר.
אני אמרתי לה לבוא איתי.
אני לא השגחתי עליה שהיא שתתה כל כך הרבה.
אני זאת שנתתי לעצמי לשקוע במחשבות בזמן שאדל הייתה בחוסר הכרה על המיטה.
אני אדם נורא.
אני חברה נוראית.
"אני לא רוצה להרוס לך כלום, אני פשוט התגעגעתי אלייך כל כך, את אפילו לא מבינה כמה היית חסרה לי, חשבתי עלייך כל יום שם, את מה שהשאיר אותי בחיים.
אני רוצה לחבק אותך ולהגיד לך שאני אוהב אותך פרינססה, זה כל מה שאני רוצה.. את מאמינה שזה כל מה שאני רוצה עכשיו?"
הסתכלתי על ההודעה שקיבלתי ונשמתי עמוק, זה יותר מידי בשבילי עכשיו.
הוא נכנס לחדר, עצר ונשם את האוויר שבחדר, "את לא מבינה כמה התגעגעתי לריח הזה, לריח שלך", הוא מלמל ואני הסמקתי ועל פניי עלה חצי חיוך, רק הוא יכול לגרום לי להיות מובכת.
סהר ניגש אלי ועם עם יד אחת ליטף את הלחי שלי ויד שנייה החזיק את ידיי, הידיים שלי כל כך קטנות לעומת שלו.
כל כך התגעגעתי למגע כף ידו, התגעגעתי אליו יותר מכל דבר אחר, "אני יודע שהבטחתי שאני אשחרר אותך וגם הבטחתי שאת לא תצטרכי לראות אותי יותר,
אבל אני חייב להיות לידך לזמן הקרוב", הוא אמר ואילו היה יודע כמה הוא שימח אותי.
סוף פלאשבק
אני עדיין לא יודעת מה אני מרגישה לסהר, זה יותר מידי כרגע, יש לי יותר מידי בלאגן בראש.
התעלמתי מההודעה שלו ושמתי את הפאלפון בצד.
הסתכלתי על רוני והרגשתי רע, אני פשוט נוראית.
לפתע ראיתי שהיא הזיזה את ידיה, חיוך של אושר עלה על פני והתקרבתי אליה, היא פתחה את עיניה וכאשר ראתה את פני היא חייכה אלי חיוך גדול, ליטפתי את פניה, "אני מצטערת שנתתי לזה לקרות", לחשתי אליה.
"זה בסדר, אני מבינה אותך ואני יודעת כמה את אוהבת אותי", היא ניסתה להרים את ידה אל פני אבל היא הייתה חסרת כוח.
"לכי לישון יפה שלי, מחר נטוס חזרה לבית", היא הנהנה ועצמה את עיניה.
לקחתי את הפאלפון והזמנתי לנו כרטיסי טיסה למחר.
______________________________________
אז היוש אהובים, לגמרי התגעגעתי.
תהנו מהפרק, אוהבת❤
YOU ARE READING
מצאתי אהבה ביום
Romanceרוני היא נערה בת 17, יש לה עיניים אפורות וחיוך שתופס את עיניו של כל אחד. יש לה בחיים רק שני אנשים שהיא יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות, אחיה התאום, עידו. והחברה הכי טובה שלה, אדל. רוני לא נפתחת בקלות, היא סגורה ומופנמת במיוחד אחרי השברון לב שחוותה...
