מצאתי אהבה ביום

פרק 30

-נקודת מבט של סהר-
הסתכלתי אל תוך עינייה ששידרו פחד, היא לא ציפתה לזה, היא בכלל לא רצתה בזה

כוסעמק, למה הכל היה חייב להסתבך יותר?

מה אני יכול לעשות כדי שהיא תוכל לחזור לחייה?

היא הסתכלה אל תוך עיניי ואז קלטתי כמה שאנחנו קרובים אחד לשניה, למען האמת הגוף שלי צמוד לשלה, רק השפתיים במרחק נגיעה.
אני לא יכול לעשות זה, לא עכשיו.
סובבתי את ראשי הצידה וראיתי אכזבה על פניה, היא נשכה את שפתיה והשפילה את מבטה, אם היא רק הייתה יודעת כמה אני רוצה לנשק אותה.

"מגיע לך יותר טוב ממני", היא הסתכלה עלי וראיתי שהיא מתחילה להתעצבן, "יהיה לי קשה להיות לידך, אני לא יכול לעשות זה, רוס ישמור עלייך במקומי".

"אתה לא תחליט בשבילי", היא צעקה והתחילה להרביץ לחזה שלי, לא זזתי, נתתי לה להוציא את כל העצבים, "אתה לא יודע כמה חשבתי עלייך, אתה לא יצאת לי מהראש", דמעות התחילו לרדת מעיניה.

היא נפלה לרצפה וכיסתה את פניה עם ידיה, אני לא יכול לראות אותה ככה, זה שובר אותי.
"די די בבקשה, תפסיקי לבכות", ירדתי על ברכיי והתחננתי אליה, "לא משנה מה עשיתי לא יצאת לי מהראש, כל מחשבה שלי הייתה עלייך, הזדיינתי עם כל אחד כדי לנסות לשכוח ממך, שתיתי בכמויות אבל כלום לא עזר, לא הצלחתי להפסיק לחשוב עלייך", היא מלמלה והרימה את עינייה, היא הסתכלה על עיניי וראיתי את כל הכאב שיש בה, אם היא רק הייתה יודעת מה עבר עלי..

היא התנפלה עלי ושנינו נפלנו על הרצפה כשהיא מעלי, היא נישקה אותי וטעמתי את טעם השפתיים שכל כך רציתי במשך שישה חודשים, תפסתי בפניה ומשכתי אותה לנשיקה יותר אגרסיבית.

עלה לי פלשבאק של מה שעשיתי לה כשהיא הייתה בביתי, נזכרתי שהכאבתי לה, התנהגתי אליה מגעיל, היא בכתה בגללי כל כך הרבה.
הזזתי את ראשי, היא הייתה בסוג של הלם ודמעות זלגו מעיניה, אני חושב שהיא אפילו לא שמה לב לדמעות האלה, "ידעתי שאתה לא אוהב אותי יותר, פיספסתי את ההזדמנות, נכון?", ליבי נשבר לרסיסים.

"אני כל כך מצטער", הרמתי אותה ממני, קמתי מהרצפה וסידרתי את החליפה, "ידעתי", היא מלמלה והרגשתי שליבי מתפורר לאבק.

"כמו שאמרתי, רוס ישמור עלייך", אמרתי, יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת, שמעתי משהו נשבר, "אני כזאת מטומטמת", שמעתי את קולה של רוני, אם כבר אני המטומטם, כל הסבל שגרמתי לה.

ירדתי במדרגות, "עלייך ישמרו 5 שומרים וכך גם על אדל", פניתי לעידו וראיתי שהוא רצה להגיד משהו אבל התעלמתי מזה והתעלמתי מהמבטים הכועסים של שניהם שמופנים אליי ויצאתי מהבית.

"תציב 5 שומרים על עידו ו5 על אדל, כל השאר יהיו על רוני ואתה השומר ראש שלה, היא לא זזה בלעדייך עד שאני אגיד אחרת", אמרתי לרוס, "עכשיו אני גם שומר ראש? יש פה פאקינג עוד 25 שומרים שאתה יכול לבחור מהם אחד שישמור עליה", הוא מחליט להתחצף אלי?
"גם אם אני אגיד לך להיות כלב, אתה תרד על ארבע ותנבח, ברור לך?", אמרתי לו בקול תקיף, הוא נאנח והנהן בעצבים.

"רוס, בלי שטויות!" הזהרתי אותו והלכתי לכיוון הרכב.
"תסגור את הזכוכית", הוא סגר את החלון שמפריד ביני לבינו, אני צריך שקט.

נזכרתי במה שקרה עם רוני, אני כל כך מטומטמם.
דמעות ירדו מעיני והפעם לא מיהרתי לנגב אותם, גם לי מותר להרגיש כאב, הגוף שלי צריך אותה, אני כל כך צריך אותה, היא משלימה אותי.
אבל יהיה לה טוב יותר בלעדיי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מה דעתכם?
סהר פעל נכון או לא?