"אני שמח שהחלטת לבוא", אושר הסתובב כשהתקדמתי אליו.
"סהר לא עשה לך בעיות כשהחלטת לבוא?", הוא שאל כשהתקדם לעברי כדי לצמצם את המרחק שהיה בינינו.
הנדתי בראשי לשלילה, מביעה חרטה, הייתי צריכה לספר לו.
היום עבר עלינו טוב, אמא שלי השתקמה מהר למרות שהיא אמרה לי שהיא לא אוהבת לגור בבית עם כל כך הרבה אנשים.
הבטחתי לה שבקרוב היא תעבור מפה.
היום עידו הגיע אלינו, הוא התרגש כל כך, הוא רצה לקפוץ עליה אבל פחד, בצהריים אמא והוא דיברו כל כך הרבה, זה היה חסר לו, אהבה שלי אמא.
סהר לא זז ממני כל היום, כל שנייה הוא נישק וחיבק אותי, לא רציתי להרוס לו את המצב רוח. לא רציתי לספר לו.
אמרתי לו שאני הולכת לאכול עם אדל..
"בכלל לא אמרת לו נכון?", אושר אמר וצחק, העיר אותי ממחשבותיי.
" זה לא העניין שלך", סיננתי דרך שיני, באתי לפה במטרה אחת, לגמור את זה, אחת ולתמיד.
"צודקת, הוא לא מעניין אותי", הוא אמר, "אבל את כן", הוא הושיט את ידו לפני אך העפתי אותה ממני, "אתה לא תגע בי", אמרתי והתרחקתי ממנו.
"אני מעדיף שנעבור לעניין שלשמו קראתי לך לפה", הוא אמר, "קדימה", אמרתי.
הוא הושיט את ידיו לפנים והתחיל ללכת, הוא ראה שאני לא באה אחריו, "אני לא אוהב לדבר בעמידה", הוא הסביר את עצמו והמשיך להתקדם. הלכתי אחריו, מתפלאה שהוא לא הביא שומרים.
אני עם שני רובים עלי, בהזדמנות הראשונה שיהיה לי, אושר הוא בנאדם מת.
"טוב", אושר התחיל לדבר לאחר שהתיישבנו בספסל מרוחק וחשוך.
"מה אתה רוצה?", שאלתי בחוסר סבלנות, הוא כבר מתחיל להעלות לי את העצבים, אני לא באתי לפה כדי לשבת איתו על כוס קפה. אני באתי להרוג אותו.
"אותך", הוא אמר ואני נתקפתי בהלה, צמרמורת עברה בגופי אך לא נתתי למה שהוא אמר להשפיע עלי, לא רציתי להראות שום רגש.
שמרתי על אדישות.
"הרבה רוצים אותי", אמרתי בקול קר, "תיהיה בטוח שאתה אף פעם לא תקבל אותי", אמרתי בחריקת שיניים, מנסה לשמור על קור רוח.
"אני בטוח שאני כן אקבל אותך", הוא הפגין ביטחון עצמי רב, הוא מסתיר משהו, "את תיפרדי מסהר ותהפכי להיות האישה שלי", הוא אמר עם חיוך על פניו.
אין סיכוי.
זה לא יקרה לעולם.
"לא יקרה", אמרתי בזלזול, "זה יקרה יפה שלי".
"איך אתה כל כך בטוח?", שאלתי וקמתי ממקומי, עוד שנייה מוציאה את הרובה ויורה לו בראש.
"כי אחיך הקטן נמצא אצלי ואני יודע שתעשי הכל כדי להציל את המשפחה שלך".
נקודת המבט של סהר
"אז אתה בטוח בזה שאתה רוצה לעבור?", שאלתי אותו, "אני בטוח".
אני דואג לו למרות שאני לא צריך, הוא אלוף, אני יודע שאני יכול לסמוך עליו. אבל מה אני אעשה בארץ בלי אח שלי הקטן?
"אני טס שבוע הבא", הנהנתי וחיבקתי אותו, "סיפרת לאמא ואבא?", שאלתי, "כן", הוא גירד בעורפו, משהו מטריד אותו.
"מה קרה?", שאלתי.
"אני לא בטוח שאני זה שצריך להגיד לך את זה", הוא אמר והפנה את מבטו אלי.
נו שידבר כבר, אני שונא שעושים לי את זה.
"אמא ואבא שוקלים לעבור איתי", הוא אמר.
הם לא יכולים לעבור
הם רק חודש וחצי פה בבית, למה הם רוצים לעבור.
הם רוצים להשאיר אותי לבד פה? שוב?
"הם לא עוברים", הרמתי את קולי.
"סהר, אני מבין שזה יהיה לך קשה אבל אתה חייב להבין.
הם היו בשבי קרוב לחמש שנים.
הם היו כלואים במקום נורא, זה היה סבל בשבילם.
אתה בנם הבכור, הם רואים שאתה שולט פה ביד רמה.
הם רואים שאתה מסתדר פה מצוין גם בלי העזרה שלהם.
אתה ורוני השליטים המיועדים במילא.
הם רוצים חופש, הם רוצים לברוח קצת מהארץ הזאת."
כשהוא אמר את זה ככה, הבנתי שהוא צודק.
מגיע להם לטוס, לשחרר מכל מה שהם עברו.
אני מסתדר פה עם רוני.
הנהנתי אליו, "אתה חושש להיות לבד", הוא אמר פתאום וראיתי שעיניו חשות עצב, " אתה לא תיהיה לבד אף פעם, אנחנו תמיד איתך", הוא אמר ואני חיבקתי אותו חזק.
"וגם יש לך את רוני, זכית אח שלי", הוא אמר וצחק.
שכבתי במיטה, מעניין מה לוקח לה כל כך הרבה זמן, כבר 11 בלילה, היא הייתה אמורה לחזור.
היא לא עונה להודעות או לשיחות שלי.
אולי אני אתקשר לאדל?
שמעתי את דלת הכניסה נפתחת, אולי זאת היא.
אחרי דקה היא נכנסה לחדר.
"מה קרה?", זינקתי מהמיטה לעברה.
עיניה היו כבויות, שום רגש לא היה נראה בעיניה.
זה היה נראה כאלו היא בכתה את חייה.
"אנחנו צריכים לדבר", היא התיישבה על המיטה ואני התיישבתי לצידה.
התקרבתי אליה ורציתי לחבק אותה אך היא התרחקה ממני.
משהו קרה.
"אני מצטערת", היא אמרה ואני הייתי מבולבל, "על מה יש לך להצטער נסיכה שלי? ".
"אני רוצה שנפרד", היא אמרה ואני הייתי בהלם.
מה קרה לה פתאום, בקושי עבר חצי חודש, מאיפה זה בא לה.
"אני אוהבת מישהו אחר", הרגשתי שהעצבים שלי עולים.
"מה?", הסתכלתי עליה מזועזע, "אני מצטערת סהר, אני לא יכולה להיות איתך. התאפקתי לו לבגוד בך אבל אני לא יכולה יותר.
מחר אני עוזבת מפה ואני אעבור לבית אחר.
אתה תראה אותי רק בקשר לאימפריה, בפגישות.
מעבר לזה, אנחנו לא נתראה יותר".
הרגשתי את הנה שלי נמחץ.
האישה שלי.
האישה שלי אוהבת מישהו אחר.
היא עוזבת אותי לתמורת מישהו אחר.
היא קמה מהמיטה והלכה לכיוון הדלת, תפסתי את ידה.
"תעזוב אותי, אני לא אוהבת אותך ואף פעם לא אהבתי".
הדמעות זלגו על פני בזמן שפניה נשאו מבט קר.
עזבתי את ידה.
היא אף פעם לא אהבה אותי.
______________________________________
מצטערת על העיכוב יפים שלי..
שבת שלום, אוהבת❤
YOU ARE READING
מצאתי אהבה ביום
Romanceרוני היא נערה בת 17, יש לה עיניים אפורות וחיוך שתופס את עיניו של כל אחד. יש לה בחיים רק שני אנשים שהיא יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות, אחיה התאום, עידו. והחברה הכי טובה שלה, אדל. רוני לא נפתחת בקלות, היא סגורה ומופנמת במיוחד אחרי השברון לב שחוותה...
