רוני היא נערה בת 17, יש לה עיניים אפורות וחיוך שתופס את עיניו של כל אחד.
יש לה בחיים רק שני אנשים שהיא יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות, אחיה התאום, עידו. והחברה הכי טובה שלה, אדל.
רוני לא נפתחת בקלות, היא סגורה ומופנמת במיוחד אחרי השברון לב שחוותה...
-נקודת המבט של סהר- "נצא היום?", הקלדתי בזריזות שאנינכבר רגיל אליה ושלחתי את ההודעה ללידן, ההודעה נקראה אחרי שנייה אך הוא לא ענה, כנראה שהוא עסוק או שהוא מתחמק ממני, אני כבר אתקשר אליו יותר מאוחר ואבהיר את העיניין.
נשמעו שני דפיקות חזקות ומהירות בדלת, "כנס", אמרתי בקול הבס העבה שלי, רוס נכנס במהירות למשרד והוא היה נראה לחוץ ומבולבל.
רוס הוא יד ימיני, הוא הבנאדם שאני הכי סומך עליו, אחרי לידן. הוא בן 18, קטן ממני בשנה והוא גם ממונה להחליף את מקומי במידה שאמות או שיקרה לי משהו אחר, כי כרגע אין לי עדיין יורש. אני מכיר אותו מאז שאני בן ארבע, הוא היה אז בן שלוש כשהכרנו. הוריו התאבדו, הם היו עם בעיה נפשית ושניהם התאבדו ביחד, אני לא מבין איך נתנו להם לדגל ילד. לפי מה שהבנתי מההורים שלי הם היו איכשהו קרובים להורים שלו אז ההורים שלי לקחו את רוס תחת חסותם, מאז הוא אחי הקטן, אני סומך עליו בחיי בעיניים עצומות.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
(בתמונה-רוס)
"רוס, מה קרה?" שאלתי לחוץ אבל עדיין בקול בטוח, "פרצו אלינו, שישה שומרים נהרגו ויש שלושה שומרים פצועים", הוא אמר ונשם עמוק, מצפה לתגובתי. "לאן הם פרצו?", שאלתי בנועם, "זה מה שמוזר, הם פרצו למרכז נתונים, איפה שמנהדסי התוכנה ואנשי המחשב שלנו נמצאים, הם איימו על אחד מהם שיתן להם מידע, הוא נתן להם מה שהם היו צריכים. הם הרגו אותו וברחו". הוא אמר והייתה לי הרגשה שאני יודע מה הם חיפשו.
אחרי כל החודשים האלה, הייתי בטוח שזה מאחורינו, חשבתי שאולי הם החליטו לוותר ולעזוב אותה בשקט, מסתבר שלא. אבל הם רק תיכננו את המהלך שלהם, ורוב הסיכויים הכוחות שלהם התחזקו, המצב רק הולך להחמיר.
"יש לך ניחוש למה הם פרצו לשם?" רוס שאל אותי וניער אותי ממחשבותיי, הנהנתי בראשי, חשבתי מה אני אמור לעשות עכשיו. "תשלח עשרים וחמישה שומרים להקיף את ביתה של רוני אלבז ואל תתנו לה לצאת ממנו, אל תתנו לה שום הסברים, אני אגיע לשם עוד מעט", הוא הסתכל עלי מבולבל, "עכשיו!" אמרתי בחצי צעקה והוא יצא באותה המהירות שבא נכנס למשרד ולא חיכה שנייה נוספת.
אני לא מאמין שזה קורה שוב, היא בסכנה, הנסיכה שלי בסכנה.
-נקודת המבט של רוני- אני ואדל התארגנו למועדון, לבשתי טופ פסים כחול לבן עם שרוולים ארוכים ושורט לבן קצר. ואדל לבשה שמלה שחורה צמודה שהחמיאה לה נאוד והגיעה לה עד הברך.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
שמעתי רעש של רכבים מבחוץ, התקרבתי לחלון וראיתי לפחות עשרה גיפים שחורים מקיפים את הבית, מהגיפים יצאו שומרים שהקיפו את כל הבית ולפחות חמישה עמדו בכניסה, מה הולך פה?
אדל ניגשה אלי ושמה לב למתחולל מחוץ לבית, "מה קורה פה?" היא שאלה אותי ואני הנדתי בראשי, לא היה לי מושג מה קורה מחוץ לביתי, "בואי נבדק", אמרתי לה בלי לחץ והיא הנהנה בחשש.
ירדתי במדרגות לכיוון דלת הכניסה, פתחתי את דלת הכניסה בכוונה לצאת אך את דרכי חסמו שלושה אנשים גדולים לבושים שחור ועל צווארם רובה ארוך וגדול, נתקפתי חרדה וצעדתי צעד אחד אחורה אך בשנייה חזרצי לעצמי.
אני לא אותה רוני, אני כבר לא מפחדת.
"מה הולך פה?" שאלתי בביטחון בתקווה שגם פניי הקרינו ביטחון ולא פחד או חשש, אני לא רוצה שיראו שאני חוששת. ראיתי שהאנשים זזים קצת וניגש אלי גבר שנראה בגילי והוא נראה ממש טוב.
"אני רוס אטיאס, את לא זזה מהבית עד שהבוס יגיע, יוצר מזה אני לא אגיד לך". אטיאס? זה נשמע מוכר. סהר. סהר אטיאס. "אתה אח של סהר?" שאלתי בחשש ובוא הנהן, "סוג של", הוא השיב אחרי כמה שניות כשקלט את המבט המבולבל על פניי. "עכשיו תיכנסי לבית ואל תצאי ממנו", הוא אמר בקול עבה שכל כך עשה לי את זה.
נכנסתי חזרה לבית, "אז מה הולך פה?" אדל שאלה. "אנחנו נישאר פה עד שסהר יבוא" אמרתי בלי לשים לב למשפט שהוצאתי מפי ואז קלטתי. סהר יבוא לפה, אני אראה את סהר. אני אראה את סהר היום, הרגשתי חיוך עולה על פניי .
