הסתכלתי על הבית, יותר נכון על האחוזה והייתי בהלם, זה שלי? אני לא מאמינה.
"מה? בשביל מה זה?", שאלתי את סהר, "זה שלך, את תוכלי לבוא לפה מתי שתרצי אבל באישור שלי, ולא כרגע, כי כרגע רוצים להרוג אותך ואני מעדיף שתיהי לידי", סהר אמר וגיחך.
"אז בואי נראה לך אותו".
הלכנו בשביל אל האחוזה, הבריכה הייתה ענקית, והנוף היה כל כך יפה.
נכנסנו ובכל היה כל כך יפה ומסודר, איך זה שלי?
עברנו את כל הבית.
יצאנו מהבית, סהר הרים אותי ורץ לכיוון הבריכה, "לא לא סהר", הוא חייך חיוך ממזרי, "למה לא, חם היום" הוא צחק.
"אין בעיה, אתה התחלת", הוא הסתכל עלי במבט מבולבל ולא הבין למה התכוונתי.
משכתי אותו אחורה כשאני עוד על הידיים שלו ונפלנו שנינו ביחד למים, "אני לא מאמין שעשית את זה עכשיו, את יודעת כמה עלתה לי החליפה הזאת?" הוא שאל ברצינות ואני הנדתי את ראשי ולא הצלחתי להפסיק לצחוק, "אני חושבת שאני שווה יותר".
הוא צחק, פעם ראדונה שאני שומעת את הצחוק שלו, זה צחוק כל כך יפה, הוא התקרב אלי, "אני גם חושב ככה" הוא אמר וליטף את הלחי שלי.
"את סולחת לי?" הוא הרים את ראשי והיינו במרחק של סנטימטר אחד מהשני, אני רוצה לסלוח לו אבל לא נראלי שאני יכולה.
השפלתי את ראשי, "אני...".
הוא תפס בסנטר שלי וגרם לי להביט בו.
"אני מתחנן", הוא לחש.
"טוב, אני סולחת", לחשתי, הוא חייך חיוך קטן והצמיד אותי אליו לנשיקה סוחפת.
הוא הרים אותי כשרגליי על מותניו, יצאנו מהבריכה לכיוון החדר שינה, הורדנו את בגדינו ונשארו רטובים עם הלבשה תחתונה, הוא נשכב צמוד עלי וחיבק אותי.
הוא נרדם, לא ידעתי אם לגמרי סלחתי לו, אבל בשבוע הקרוב התוכנית שלי תצא לפועל.
סגרתי את עיני ונרדמתי.
קמתי, לא ידעתי, אם עכשיו בוקר או צהריים.
אבל סהר לא היה לידי, היה ריח בבית של פנקייקים, יאמי.
ירדתי למטבח וראיתי את סהר עומד ליד המחבת עם בוקסר ומכין פנקייקים, "את בוהה", סהר אמר והעיר אותי ממחשבותי.
"את רעבה נסיכה?", הנהנתי והוא הגיש לי צלחת של פנקייקים.
"זה היה טעים", אמרתי לו והוא חייך חיוך מרוצה.
"אני חייב ללכת לעבודה נסיכה, את רוצה להשאר פה עוד כמה שעות ואז יחזירו אותך או שאני אשים אותך בבית עכשיו?" חשבתי לרגע למרו שידעתי את התשובה, "תשים אותי בבית" אמרתי וידעתי שאני רוצה להשאר אבל אני חייבת להוציא את התוכנית לפועל.
-נקודת המבט של דולב-
אני כבר לא הלכתי לבית ספר כבר שבועיים, אני מרגיש מרוסק אבל עדיין לא איבדתי שליטה כמו עידו.
אני מנסה לשמור עליו אבל זה קשה, הוא כבר איבד שליטה.
הוא לא מפסיק לשתות, זה מסוכן בשביל עצמו ובשביל כל הסובבים, הוא לא מקשיב לאף אחד.
שיכנעתי את אדל שתעזוב אותו ותחזור ללמוד, אבל היא לא רצתה, לפני יומיים היא הסכימה כי זה לא עשה לה טוב לשבת בבית כל היום ולנקות אחרי עידו כשהוא שובר בקבוקי וודקה או דברים אחרים.
אין שום עידכון מהמשטרה או מגורמים אחרים, אנחנו מיואשים אבל עוד לא איבדנו תקווה, כבר שבועיים שהיא לא פה.
אני לא יודע איפה היא ואם היא עוד חיה, עידו אומר והוא מרגיש שהיא עדיין חיה אבל לא יודע מה קורה איתה, אני חושב שהוא יותר מידי בהשפעת אלכוהול.
אני מפחד שהיא תשכח אותי, אני רוצה את הקטנה שלי בחזרה אלי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מה דעתכם על הפרק?
אל תשכחו ללחוץ על הכוכב❤
YOU ARE READING
מצאתי אהבה ביום
Romanceרוני היא נערה בת 17, יש לה עיניים אפורות וחיוך שתופס את עיניו של כל אחד. יש לה בחיים רק שני אנשים שהיא יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות, אחיה התאום, עידו. והחברה הכי טובה שלה, אדל. רוני לא נפתחת בקלות, היא סגורה ומופנמת במיוחד אחרי השברון לב שחוותה...
