מצאתי אהבה ביום

פרק 22

כעבור יומיים

ניסיתי להסתדר עם סהר, כדי שלא ישים לב שאני מתכננת משהו, רוב הזמן ישנתי או שהעמדתי פנים שישנתי..
סהר מתנהג אלי טוב מתמיד וזה מפתיע אותי, מאז שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי ביקשתי ממנו קצת זמן והוא אמר שהוא מבין, גם זה הפתיע אותי.

הוא יצא לעבודה לפני חצי שעה אחרי שעידכן אותי שיתעכב קצת, הכל הלך כמתוכנן.
התלבשתי, לא הייתי צריכה תיק כי אין פה שום דבר שלי.

שתי דפיקות נשמעו בדלת ואני ניגשתי לפתוח, "היי", ספיר אמרה וחייכה בלחץ, "היי", השבתי לה עם חצי חיוך, זה לא הולך להיות כל כך קל אבל גם לא קשה.

"מוכנה?" ספיר שאלה אותי ואני הנהנתי, ירדנו למטבח בזריזות.
"לאן גברתי הולכת?" שומר נעמד מולי ושאל, נלחצתי וספיר ראתה את הלחץ על פני, "קרה לה משהו והיא ביקשה את עזרתי", מבטו של השומר היה חושש אך נתן לנו לעבור.

"בואי אחריי, אם יראו אותנו זה יהיה הסוף שלי", ספיר אמרה ודאגה להדגיש שזה יהיה הסוף שלה. אני מסבכת אותה בזה, אני כל כך סתומה.
"אל תדאגי אני אהיה בסדר", ספיר אמרה כשהבינה על מה אני חושבת, חייכתי אליה חיוך חושש ורצתי אחריה במסדרון חשוך וארוך עד שהגענו לדלת פלדה גדולה, "זאת יציאה שלא משתמשים בה הרבה, זאת יציאת חירום", הנהנתי אליה בלחץ, "את תיהיי חייבת לרוץ הכי מהר שלך", היא סיימה את דבריה, חיבקתי אותה חזק, "תודה", היא הנהנה וחיבקה אותי בחזרה.

היא הסתכלה על השעון שלה, היא בדקה את השניות שלא יהיו שם שומרים כמו שביקשתי ממנה, היא אמרה לי שהזמן שלא יהיו שם שומרים זה 24 שניות, זה לא הרבה אבל אני אספיק.
"אוקיי, צאי עכשיו", היא אמרה לי בלחש, פתחנו את הדלת ביחד כי היא הייתה כבדה והתחלתי לרוץ, כמה שניות והגעתי לגדר, טיפסתי מעליה והתחלתי לרוץ הכי מהר שיש.

ידעתי שיקח לי זמן להגיע לבית.

הצלחתי, הצלחתי לברוח.
למרות שהצלחתי, הייתה לי הרגשה מוזרה, 'בגדת באמון של סהר', מחשבות התחילו לצוף בראשי אך התעלמתי, אני חייבת לראות את עידו, דולב, אדל ותמיר.
אני חייבת להגיע אליהם.
המשכתי לרוץ ואחרי זמן ממושך הגעתי לרחוב שלי, לא ידעתי כמה זמן זה לקח לי כי לא היה לי פאלפון, סהר לקח אותו ממני ולא היה לי שעון אך ידעתי שכבר היה אחריי הצהריים וסהר עוד מעט מסיים לעבוד, זה עיניין של זמן עד שימצא אותי.
לא חשבתי מה אני אעשה לאחר מכן, לא חשבתי שאני אצליח להגיע עד כאן.

נעמדתי מול הבית שלי ולא האמנתי שאני פה, אני באמת פה.
לפתע ראיתי מישהו יוצא מהבית, ראשו בין ידיו והוא בכה, הוא הרים את ראשו וזיהיתי אותו, זה היה דולב, הוא ראה אותו והסתכל עלי כאלו ראה רוח.
הוא בעט בכסא שהיה לידו, "אני שוב חולם, אינעל ראבק, נמאס לי מזה", שמעתי אותו לוחש והתקרבתי אליו, מבטו לא היה מופנה אלי אז לא ראה שהתקרבתי, ליטפתי את ראשו, "אתה לא חולם", לחשתי לו והוא הסתובב אלי במהירות ועיניו נצצו, "מה? אין סיכוי" ... "רוני" ... "את פה, את בחיים", הוא מלמל ודמעה ירדה מעיניו, הוא קירב את ראשו אלי ונשק לשפתיי, התגעגעתי אליו אך ההרגשה של הנשיקה לא הייתה כמו פעם, משהו השתנה, אני לא מרגישה אליו מה שהרגשתי פעם, החלטתי להתעלם מההרגשה הזאת ואחזתי בידו ונכנסתי לבית.

אני לא מאמינה, הסתכלתי על הבית, כל הרהיטים היו שבורים, הטלוויזה, השולחן, הכיסאות, הכל. והיו לפחות עשרה בקבוקי וודקה מנופצים על הרצפה.
"מה קרה פה?" שאלתי את דולב, "עידו, הוא נשבר כלא היית פה, הוא שבר הכל, הוא לא הפסיק לשתות", הוא מילמל.
"איפה היית?" הוא שאל ולא ידעתי איך לענות על השאלה הזאת, "אני אסביר לכולכם ביחד", אמרתי והוא הנהן, "איפה עידו?".
"בשירותים עם אדל ותמיר, מקיא את כל מה ששתה, אני עדיין לא מבין איך הוא חטף הרעלת קיבה מכל הוודקה ששתה", הוא אמר בתסכול.

הלכתי לכיוון השירותים בחשש, נכנסתי וראיתי את עידו יושב ליד האסלה ואת אדל מנגבת את פניו, תמיר עמד לידו והסתכל עליו במבט מרחם וכאוב, הסתכלתי עליהם בבושה, אני ניהנתי שם עם סהר והם רק סבלו בגללי, בגלל סהר.

עידו הרים את מבטו והסתכל עליו המום, אדל קלטה אל מבטו וסובבה את ראשה ואז תמיר קלט אותי, שלושתם הסתכלו עלי המומים, עידו התרומם מהרצפה וניגש אלי, הוא ליטף את הלחי שלי, "את בחיים, ידעתי", הוא אמר, מה הוא ידע?
הוא חיבק אותי ופרץ בדמעות, פעם ראשונה שראיתי אותו בוכה, לא כולל את היום שבו ההורים שלי נהרגו, או יותר נכון נרצחו.
חיבקתי אותו בחוזקה, עמדנו מחובקים למשך כמה דקות.

הוא שיחרר את אחיזתו, "איפה לעזאזל היית?" תמיר ואדל צעקו ביחד ובכו תוך כדי ואז התנפלו עלי בחיבוקים. דולב נעמד מאחוריי והם הבינו שהוא כבר ראה אותי.
"עכשיו כשאתם כולכם ראיתם אותי, בואו נספר לכם מה קרה". אמרתי וכולם הנהנו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הנה מה שכולכם חיכתן לוו!!!!!
30 הצבעות ואני ממשיכה!❤