פקחתי את עיני וזזתי באי נוחות רבה בכיסא הנורא לא נוח הזה של בית החולים, אדל כבר ישבה במיטתה, אוכלת את מה שהגישו לה ותוך כדי עונה להודעות הפאלפון.
היא נראתה טוב, אני מודה לה' על זה.
אם הייתי מאבדת אותה, הייתי הורגת את עצמי, ישר, בלי היסוס, כדור לתוך הראש.
"בוקר טוב ליפייפייה הנרדמת, האחות אמרה שאת ישנה יותר ממני", אדל אמרה ושתינו צחקנו, "את בטוחה שאת רוצה לקצר את החופשה שלנו בשבוע ולטוס היום חזרה לארץ?", היא שאלה ואני הנהנתי.
"מה את מתכננת לעשות?", היא שאלה.
אני ידעתי שהיא תשאל את זה.. אבל מה אני אמורה להגיד לה אם אני בעצמי באמת לא יודעת מה אני רוצה לעשות?
"אני לא יודעת", אמרתי מיואשת ומתוסכל מכל המבנה הזה, היא הסתכלה עלי במבט מבין, "זה בסדר שאת מבולבלת אבל תיהיי חייבת לדבר עם רוס כשנגיע ואת לא תצליחי להתחמק מסהר תאמיני לי..".
הרגשתי בתוך תוכי שאני יודעת על מה היא מדברת, הרגשתי שאני מכירה את סהר, שאני מכירה אותו ואת ההתנהגות שלו, לפי הפלאשבקים, אבל עדיין זה לא הכל, הרגש שהיה לי פעם כלפיו נעלם, אני בטוחה בזה במאה אחוזים.
אני יודעת שהוא אוהב אותי.
אני לא יודעת אם אני רוצה להיות איתו.
הדיילת הובילה אותי ואת אדל למחלקה ראשונה.
"אני חייבת דחוף להשלים שעות שינה", אדל אמרה ואני הסכמתי איתה לגמרי, "שתינו צריכות", היא תיקנה את עצמה ואני הנהנתי.
אדל שמה לעצמה כיסוי עיניים ונרדמה עוד לפני שהתחילה הטיסה.
"את מתעלמת ממני? את יודעת שאני לא אוהבת שמתעלמים ממני", קיבלתי הודעה שנייה לפני שרציתי להפעיל מצב טיסה, "אני לא מתעלמת, ולא, אני לא יודעת", שלחתי לו והפעלתי מצב טיסה.
הוא לא עוזב אותי, מה אני עומדת לעשות?
אני יודעת שיש בי חלק שרוצה אותו כל כך.
אבל השאלה, אני רוצה שניהיה ביחד?
מה יהיה עם רוס?
נרדמתי תוך כדי שהשאלות שמהדהדות בראשי.
"גברתי, נחתנו", הדיילת העירה אותי בעדינות ואני הערתי את אדל.
אם ישנתי את כל הטיסה כנראה שבאמת הייתי צריכה את השינה הזאת.
עלינו על המונית, אני לא ידעתי לאן לנסוע..
החלטתי לנסוע לבית שלי, איפה שגרתי עם רוס, זאת אומרת הבית של סהר.
"את בטוחה שאת לא רוצה להשאר אצלי?", אדל שאלה אותי לפני שירדה מהמונית, " אני בטוחה", אמרתי ונשקתי לה בלחי.
"תעדכני אותי", היא אמרה לי ואני הנהנתי.
לאחר עשר דקות, הגעתי לביתי.
ירדתי והשומרים מיד פתחו לי, נכנסתי והתחלתי לצעוד לעבר הכניסה.
"את פה", רוס צץ משום מקום וחיבק אותי, חיבקתי אותו חזרה כי לא היה לי נעים.
הוא התנתק ממני והסתכל עלי במבט מבואס, הוא מכיר אותו יותר מידי טוב ואין לי מה לעשות עם זה..
"אני מצטערת", אמרתי לו, הוא הנהן אלי, "אז אני מבין שאת לא עומדת לשנות את דעתך", הוא אמר ואני הנדתי בראשי.
"אני מבין", הוא הסתכל אל תוך עיני, " את רוצה אותו? ", הוא שאל בישירות ואני לא ידעתי מה לענות.
"תאמיו לי שאני לא יודעת כלום עדיין", אמרתי בלחש, "הוא פה?", שאלתי בחשש.
רוס הניד בראשו וראיתי שזולגות דמעות מעיניו, הוא התקדם במהירות לעבר יציאה מהבית.
אני באמת מצטערת, לא רציתי לפגוע בו, באמת.
אני מרגישה כל כך רע.
מעניין אותי לאן הוא נעלם, מה הוא עושה עכשיו.
הוא כנראה מתאקלם לו מחדש, הוא כנראה עוד לא ראה שהשליטה עכשיו מחולקת חצי חצי, ואני לא תלויה באף אחד.
אני עומדת בראש המאפיה, זה לא משנה לי אם זה יהיה עם רוס או עם סהר לצידי.
אני מאוד מקווה שרוס כבר אמר לו את זה, כי אני לא עומדת לוותר מעל זה.
______________________________________
הנה עוד פרק!
אוהבת אתכם מאוד, אני אשמח שתכתבו לי את דעתכם בתגובות.
ואני כל כך שמחה עדיין נשארו לי קוראים! ❤
YOU ARE READING
מצאתי אהבה ביום
Romansaרוני היא נערה בת 17, יש לה עיניים אפורות וחיוך שתופס את עיניו של כל אחד. יש לה בחיים רק שני אנשים שהיא יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות, אחיה התאום, עידו. והחברה הכי טובה שלה, אדל. רוני לא נפתחת בקלות, היא סגורה ומופנמת במיוחד אחרי השברון לב שחוותה...
