מצאתי אהבה ביום

פרק 24

התיישבתי במכונית, וסהר ישב במושב הנהג, הפעם הוא זה שנהג ולא הנהג הרגיל שלו.
ראשי היה מונח על החלון והשקפתי על העיר, איפה שגדלתי, הרגשתי שאני כבר לא מכירה שום דבר, התמימות של הילדה הקטנה שהייתי התפוגגה, ישבתי מתוסכלת.

ראיתי מזוית עיני שסהר הסתכל עלי כמה פעמים, הוא לא היה נראה כועס, הוא הסתכל עלי בעצב, מבט שלא הייתי רגילה אליו.

ידעתי שאני לא אצליח לברוח ממנו, אני רק רציתי לראות את עידו, את אדל ותמיר ולברר אם אני עדיין מרגישה משהו לדולב, מסתבר שאני לא. ברחתי רק כדי לספר להם את כל מה שקרה לי, להסביר להם הכל.

נכנסנו לבית, רצתי לחדרי, התאפקתי לא לפרוץ בבכי בדרכי לשם, בדרך למדרגות ראיתי את ספיר, היא הסתכלה עלי בעצב תוך כדי שאני מנקה, לפחות אני יודעת שסהר לא עשה לה כלום.
שמעתי צעדים מאחורי אך התעלמתי, סגרתי את הדלת ברגע שנכנסתי לחדר.
"רוני תפתחי את הדלת", קולו של סהר נשמע מעבר לדלת, התיישבתי ליד הדלת, ברכיי מקופלות וגבי נשען על הדלת.

"רוני, בבקשה, תפתחי", שמעתי את קולו שוב, הוא היה נשמע מתוסכל, "תפתחי עכשיו", קולו השתנה והיה תקיף, נבהלתי ופתחתי את הדלת.

סהר נכנס בכעס לחדר, "סמכתי עלייך לעזאזל, הגנתי עלייך, פאקינג אמרתי לך שאני אוהב אותך, פתחתי את הלב שלי בפנייך", הוא עמד מולי ואגרופיו מכווצים בכעס, לא הגבתי והוא התעצבן מכך עוד יותר.
"אני פאקינג אמרתי לך שאני אוהב אותך", הוא מלמל בכעס, "ואת ברחת, עד כמה את מטומטמת?" הוא ירק את המילים מפיו בכעס, זה כאב, כל מה שהוא אמר, באמת כאב לי.

"אתה לא יכול לכלוא אותי פה ולצפות שאני אתחיל לאהוב אותך פתאום, זה לא עובד ככה סהר", אמרתי בלחש אך בכעס, הייתי עצבנית וכאובה.
"אני כולא אותך?" הוא אמר בהלם וורידיו בלטו מרוב עצבים, "הגנתי עלייך, אני חושב שאת לא מבינה שרוצים אותך מתה", הוא אמר בכעס.
אני יודעת שהוא צודק בכל הדברים שהוא אומר. ואני בטוחה שאני מרגישה אליו משהו אבל אני לא אגיד לא את זה, אני לא חושבת שאנחנו יכולים להסתדר ביחד בצורה טובה.

"אני מרגישה כלואה, כולם שם בחוץ חשבו שאני פאקינג מתה, ואני לא! אני פה, בבית המזדיין הזה, איתך, אני בחיים אבל אני לא מרגישה ככה", הרמתי את קולי ואמרתי בכעס עם דמעות שזלגו מעיני.

"את יודעת מה? את מרגישה כלואה? את בטוחה?", סהר שאל ברצינות ואני הנהנתי בעצבים בלי לחשוב יותר מידי, "את משוחררת, את לא חייבת להשאר פה יותר, מחר בבוקר אחד השומרים יסיע אותך לבית ואת לא תראי אותי יותר", הוא אמר ברצינות וכל הרגש נעלם ממנו, אני חופשיה? באמת? למה זה עדיין לא מרגיש ככה?

הוא הלך לכיוון הדלת, "ברגע שתצאי מהבית הזה מחר, אני מפסיק להגן עלייך ועל כל האנשים שאת אוהבת, אם משהו יקרה, הדם יהיה על הידיים שלך", הוא אמר בקרירות, "אה ומזל טוב", הוא הוסיף לפני שטרק את הדלת בחוזקה.

כבר שכחתי שעוד יומיים יש לי יומולדת 18, עם כל מה שקרה, זה הדבר שהכי פחות עיניין אותי.
אני באמת אוכל לצאת מפה מחר בידיעה שאם יקרה משהו למישהו שאני אוהבת הדם יהיה על הידיים שלי?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
שבת שלום אהובים שלי❤
לא לשכוח ללחוץ על הכוכב❤