נק' מבט לואי-
יצאנו היום שוב מוקדם בבוקר לכנסייה,היום דייזי ופיבי ולוטי לא הגיעו כי הן היו בבית הספר,
שהגענו נזכרתי שהיום יום ראשון כך שיכול להיות שאני אפגוש את ליאם,הרבה זמן לא ראיתי אותו,הוא לא הגיע בזמן האחרון לכנסייה כי הוריו עוברים גירושין,אז הם אמרו לו שהוא צריך לבחור עם מי הוא ילך לכנסייה אמא שלו או אבא שלו.אז הוא העדיף לא לבחור צד ולא ללכת עם אף אחד מהם.
התרגשתי מהמחשבה שאולי אראה אותו,לא דיברנו המון זמן.
הגענו לכנסייה וראיתי את הספסל מול הכנסייה את ליאם,ניגשתי עליו ובירכתי אותו בוקר טוב. הוא נראה מדוכדך מעט.
"בוקר טוב ליאם" אמרתי עם חיוך רחב,מאוד שמחתי לראות אותו "בוקר" ליאם החזיר לי.זה לא מנומס אבל אני רואה שהוא עצוב אז אני והאל נסלח לו הפעם.
"איך אתה מרגיש??,עם ההורים שלך וזה-" הוא קטע אותי באמצע "הכל בסדר" אמר בעצבנות,ויכולתי לראות את הדמעות שבעיניו
הרגשתי צריבה בגרון,כאב חד כזה בלב,קצת נפגשתי שהוא צעק עליי ככה.
"א-אני מצטער ל-ליאם" אמרתי ומילותיי נתקעו וקולי קצת רעד.
"הכל בסדר" הוא ענה "אני יודע שיש לך כוונות טובות,לא התכוונתי לצעוק ככה" הנהנתי בהבנה. "פשוט כל הנושא הזה עוד טרי אצלי" "אני מבין" החזרתי לו
"לא אתה לא לואי" הוא הזחרי והרים את קולו "אתה לא יודע איך זה שהמשפחה שלך מחורבנת ומתפרקת,אתה לא יודע איך זה להיקרע נפשית כשמכריחים אותך לבחור בין אמא לאבא,אין לך מושג כי המשפחה שלך כל כך פאקינג מושלמת"
פי היה פעור,הייתי קצת המום מאיך שהוא דיבר בכזאת גסות,איך הוא מעז לדבר כך??? ועוד מול כנסייה?!?!
"ליאם אני מצטער אבל אין לך מה לעשות" אמרתי לו שנשימתי תקועה בגרוני
"אני יודע שאין לי מה לעשות,זה החלק הדפוק פה,אין לי שום דבר לעשות שיאחד את המשפחה שלי שוב"
"אני מצטער" אמרתי ומשכתי אותו לחיבוק "בוא תשב לידי בכנסייה היום, שלא תשב ליד מישהו זר ומוזר"
הוא צחקק מעט וניגב את הדמעות מהלחי שלו,נכנסו שנינו לכנסייה והתיישבנו משורה הראשונה.
"בוקר מקסים ליאם יקירי,שאלוהים יברך אותך" שמעתי את אמא שלי
"בוקר טוב ג'והנה" אמר לה עם חיוך "רק יקירי אכפת לך לזוז לצד השני כדי שאני אשב ליד לואי?" "בטח בטח" הוא אמר לה וזז. היא התיישבה לידי והתחילה התפילה.
היום הייתי לא מרוכז,חשבתי על המאפייה,חשבתי על איזה יום נהדר זה היה ותהיתי לעצמי למה היום הזה היה כזה נהדר,מה הפך אותו לכזה בלתי נשכח. חשבתי לעצמי שזה המאפה אבל במהרה הבנתי שלא כי אכלתי כבר מאפים יותר טעימים מזה שהיה שם.
חשבתי לרגע,אולי זה היה הבחור בדלפק אבל מיד שללתי את האפשרות הזאת,אסור לי לחשוב מחשבות מגונות או לא נאותות,אני בתהליך התנזרות. סוג של,אבא אמר לי שאני עוד לא נזיר ועוד לא בתהליך התנזרות רשמי אבל שעד אז כדאי לי להתנזר מפיתויים. כך זה יהפוך את תהליך ההתנזרות האמיתי שלי ליותר פשוט.
אני מחכה להתנזר כבר,יש כמה דברים שהייתי רוצה להשאיר בעברי ולהפוך לטהור.
אולי בכל זאת אני כן אחזור למאפייה
....
בלי לשים לב נגמרה התפילה וקמתי מהר כדי שלא יחשבו שאני כופר לא קשור.
אחרי שחזרנו הביתה עליתי לחדר וקראתי ללוטי אחריי
"תגידי לוטי את רוצה שנלך שוב למאפייה הזו שהיינו בו לפני יום?" שאלתי בתקווה שהיא תגיד כן
"למה שתרצה לחזור לשם?? אוווו זה בגלל הבחור בדלפק נכון???" היא שאלה ברגשנות רבה במטרה לסחוט ממני מידע לא רצוי
"מה פתאום" אמרתי לה בכעס ושילבתי ידיי,הרגשתי את לחיי בוערות ומאדימות וטיפת זיעה יורדת במורד אפי "אני רוצה לחזור כי..." הייתה שתיקה ומשכתי את האות האחרונה "מאפה הגזר היה שם מאוד טעים!" רמקתי בהתרגשות והרמתי את האצבע שלי במטרה להדגיש את דבריי
"בטח בטח,אני רואה איך הלחיים שלך אדומות ואתה מזיע כמו כופר בגיהנום"
"לוטי טומלינסון שמרי על הפה שלך,איך הנך מעיזה להשוות אותי לכופר" אמרתי בעצבנות "לואי תירגע,אנחנו נלך למאפייה הזו אם אתה כל כך חושק בזה" אמרה והרימה גבה קברתי את פניי מתחת לחולצה מתוך בושה,איך היא מעזה לרמוז דברים כאלה.
YOU ARE READING
We made it (L.S)
Roman d'amour"הצלחנו" "כן...הצלחנו" גמור!! סיפור זה כולל *אזהרת טריגר (אלימות פיזית,אונס) *תוכן מיני *ומלא מלא מלא מלא לארייייייייייי
