נק' מבט לואי-
חזרתי הביתה ונשכבתי במיטה,איזה יום.התחלתי להריץ אותו בראש שלי.
אוי אלוהים,איזה יום,חטאתי כל כך הרבה,הוא החזיק אותי קרוב עליו,אני חיבקתי אותו מספר פעמים,אוי מה אני עשיתי,ההורים שלי יזרקו אותי מהבית.
הנשימות של הואצו,הרגשתי יובש בגרון,הרגשתי גוש דמעות שרוצה לצאת אבל הוא נתקע. ובשנייה אחת הרגשתי כיאלו לא נכנס לי אוויר לריאות יותר,לא משנה כמה חזק נשמתי,לא נכנס אוויר,הרגשתי חנוק,ראיתי שחור בעיניים,החזקתי את החולצה שלי חזק,הידיים והברכיים שלי רעדו והזעתי זיעה קרה,כל הטראומה חוזרת אליי,אני מרגיש כלוא.
זה נמשך שמונה דקות וארבעים ושלוש שניות,ידעתי כי ספרתי את השניות במטרה להירגע,זה לקח הרבה זמן.
הצלחתי להסדיר את הנשימה שלי,הרגשתי האוויר נכנס לי לריאות,היו לי דמעות בעיניים שצרבו לי בגרון,לא שלטתי בזה ויבבה נפלטה מפי וכל הדמעות יצאו.התחלתי לבכות
הטחתי את הראש שלי בכרית ולא יכולתי להספיק לבכות,בשקט,לבד בחדר,בלי אף אחד שיחזיק אותי,בלי אף אחד שיגיד לי שהכל בסדר,בלי שאף אחד ידע,הייתי צריך להרגיע את עצמי,לבד.
אני לא יכול לעשות את כל זה,אני בכלל סטרייט,אני לא מאוהב בהארי או באף בן אחר,זה נוגד כל חוק של הדת,אני לא יכול לעשות את זה.
כל הדבר הזה עם הארי,זה אסור,אני יודע שזה חברי אבל זה לא,אני חוטא,אני כופר,אני מרגיש מחולל.
הטראומה התחילה לחזור אליי,לרוץ בראשי,כיאלו כל זה קורה שוב,ניסיתי למחוק את המחשבה הזאת,נענעתי את ראשי והטחתי את הראש בכרית שוב בכרית שכבר הייתה מלאה בדמעות שלי.
לא יכולתי לשאת את זה יותר,הרגשתי כל כך רע,אני רוצה פשוט ללכת לישון ולגרום לכל הכאב להיעלם.
...
"לואי אנחנו נאחר" אמא שלי צעקה והבנתי שנרדמתי.פתחתי את העיניים שלי,הרגשתי נורא
אני אמור לקום ולצאת לכנסייה אבל אני לא מסוגל
אני מפחד.
אני לא רוצה להיפגע עוד.
כשהייתי עם הארי זה הרגיש כל כך טוב,כיאלו כל רגע מושלם
אבל עדיין פחדתי כל כך.
לא ידעתי אם הוא יקשיב לי ואם שאני אבקש הוא יעצור,אז ברחתי מהסיטואציה
ניסיתי לגרום לכך שכל המחשבות החוטאות שבראש לי להעלים,אבל הן עדיין כאן, לא עוזבות אותי.
הארי עדיין נמצא בהן.
אני מרגיש כמו כופר.
כמו כופר,פחדן ופאג.
כל זה מגיע לי,הכל שוב רודף אותי מחדש,כל מה שקורה כאן,מגיע לי,אני חטאתי לפני שנה ואני יודע את זה,לא מגיע לי להרגיש טהור,לא מגיע לי כל האהבה של האל,לא מגיע לי המגן הזה שהדת מציעה לי,אני כופר וחוטא,ואסור לי.
אני לא מסוגל לקחת את זה יותר,זה הורג אותי מבפנים,אין לי חשק ללכת לכנסייה בפעם הראשונה בחיי.הם לא יקבלו אותי שם,חוטא וכופר,הם בחיים לא יכניסו אותי,לא משנה כמה עמוק לארון אני אכנס וכמה סטרייט אני אגיד שאני,אני משקר,וזה החטא הכי גדול.
"לואי,אתה בא?" אמא פתחה את הדלת ואני עוד שכבתי במיטה. "לא אמא אני לא מרגיש טוב" אמרתי והסתובבתי לכיוון החלון,מסתכל על העוברים ושבים,תוהה לעצמי האם הם מרגישים כלוא כמוני או שהם חופשיים.
"הכל בסדר מותק?" אמא התקרבה והרגשתי שקע במיטה אז הנחתי שהיא התיישבה לידי, "אמא הכל בסדר,בבקשה,אני לא מרגיש טוב את יכולה לצאת?" שאלתי אותה בלי להסתובב,עם הגב עלייה, "כן בסדר" היא אמר וקמה באיטיות ויצאה מהחדר.
היא לא עשתה עניין מזה שלא הגעתי לכנסייה היום,רע לי כל כך
...
כל היום הייתי במיטה,השמש התחילה לשקוע, והשמיים קיבלו גוון ורדרד כתמתם של שקיעה.
שמעתי צפצוף מהטלפון פתאום.הסתובבתי וראיתי הודעה ממספר לא מזוהה,פתחתי אותה
-היי לואי זה הארי,לא ראיתי אותך היום בכנסייה או במאפייה אז החלטתי לכתוב כדי לוודא שלא קרה כלום,שאתה רואה את זה תחזור עליי- קראתי את ההודעה,לא הגבתי.
שמעתי עוד צפצוף וראיתי שזו עוד הודעה מהארי -לואי אני רואה שראית את ההודעה,הכל בסדר?- לא הגבתי לו שוב.
-לואי אני מגיע- הוא רשם, -אתה לא יכול לבוא- רשמתי לו, -למה?- הוא רשם,לא ידעתי מה לרשום
- הארי פשוט אל תבוא,בבקשה- רשמתי לו וזרקתי את הטלפון על המיטה,הרגשתי את הדמעות בעיניים שלי,אני רציתי לראות אותו אבל פחדתי יותר
-לואי אם לא תיתן לי סיבה מזויינת אני עכשיו מגיע- הוא רשם לי
-הארי אני לא יכול ככה יותר,בבקשה תתרחק ממני,אני לא מסוגל- כתבתי לו והתפרצתי בבכי,הטחתי את הראש בכרית ולא הפסקתי לבכות,כואב לי כל כך.
YOU ARE READING
We made it (L.S)
רומנטיקה"הצלחנו" "כן...הצלחנו" גמור!! סיפור זה כולל *אזהרת טריגר (אלימות פיזית,אונס) *תוכן מיני *ומלא מלא מלא מלא לארייייייייייי
