We made it (L.S)

we made it-Part 18

נק מבט לואי-

אני לא יודע מה לעשות,אני מתחרפן,אני כל כך צריך לראות אותו.

לא הפסקתי לבכות כל הבוקר,כואב לי כל כך,אני לא יכול לתאר את הכאב הזה בכלל,אף פעם לא הרגשתי משהו כזה.

אם ההורים שלי ידעו מזה הם לא יסלחו לי לעולם,אבל הם הלכו לכנסייה אז כרגע אני בסדר,אני יודע שהם לא שומעים שאני בוכה.

אני לא מסוגל אני חייב לדבר איתו.

הרמתי את הטלפון,הידיים שלי רעדו והרגשתי שהגרון שלי יבש,בלעתי רוק שצרב לי בגרון. התחלתי לחייג להארי,אני זוכר את המספר שלו בעל פה משום מה.

לחצתי על הספרה האחרונה.

הבטן שלי געשה,הידיים שלי היו לחות וטיפת זיעה גלשה לי על האף,הרגשתי גוש דמעות בגרון,אני מתגעגע לשמוע את הקול שלו,עמוק וצרוד.

המחשבה הזאת גרמה לבטן שלי לכאוב יותר,הרגשתי שאני משתגע רק מהמחשבה לדבר איתו שוב,אני מתגעגע עליו כל כך.

לחצתי על 'חייג',הצמדתי את הטלפון לאוזן.

הצפצוף הראשון עבר,הרגשתי את הלחץ בלב שלי,הרגשתי שהידיים שלי רועדות.

צפצוף שני עבר והוא עוד לא ענה,מה אם הוא שונא אותי,אולי הוא לא רוצה לדבר איתי יותר לעולם,הרגשתי את גוש הדמעות שהיה לי בגרון,הוא לחץ עליי,הרגשתי את הכאב בבטן,הרגשתי כיאלו סערה מתחוללת לי שם וכל מה שהיא רוצה זה לפרוץ החוצה.

צפצוף שלישי עבר,הוא בטוח שונא אותי,למה שהוא ירצה לדבר איתי בכלל אני דחיתי אותו,אני ידעתי שאני לא ברמה שלו,הוא כזה גבוה ומדהים,עם העינים הירוקות המדהימות האלה,החיוך היפה שחשף שתי גומות עמוקות,השרירים שלו,השיער המתולתל מעט שגולש לו כל הראש עד אחרי הכתפיים,אני בחיים לא אהיה מספיק טוב בשביל אדם כמו הארי סטיילס.

לא שמעתי צפצוף,חשבתי שהוא ניתק, "הלו?לואי?" שמעתי מהקו השני,הרגשתי שהנשימה שלי נעצרה,לא נכנס לי אוויר לראות,הקול שלו כל כך יפה,עמוק וצרוד,בדיוק כמו שזכרתי.

רציתי לבכות,רציתי לבכות כל כך,אבל החזקתי את הדמעות.

פתחתי את הפה במטרה לדבר,אבל לא יצאו לי מילים,אפילו לא הבהרות,כלום.

"לואי אתה שם?" שמעתי מהקו השני,לא היו לי מילים להגיד,הרגשתי שאני לא יכול לדבר,ניסיתי להוציא מילים,רציתי לדבר איתו.אבל לא הצלחתי.

ניתקתי את השיחה,זרקתי את הטלפון על המיטה והתחלתי לבכות,חיבקתי את הרגליים שלי קרוב אליי והנחתי את הראש על הברכיים שלי ונתתי לדמעות ליפול על הפנים שלי.

התעשתתי על עצמי ולקחתי את הטלפון חזרה,נכנסתי לצ'אט שלי עם הארי.

ראיתי ההודעות האחרונות ששלחתי לו לפני יומיים והרגשתי דקירה בחזה,אני מתחרט עליהן כל כך.

-רציתי לדבר ולא הצלחתי,אני מצטער- כתבתי לו ולא הייתה תגובה לכמה דקות,התחלתי לנגן את הפלייליסט שלי,Hopelessly devoted to you-Olivia Newton-John,ברור.הדמעות שלי המשיכו לרדת בזמן שהשיר התחיל,לא עצרו לשנייה

הרגשתי את הטלפון שלי רוטט -אוקי- הוא רשם לי,אוקי? מה זה אומר,הוא סולח לי? הוא עדיין כועס עליי?

אני לא יודע,אני מרגיש חסר תועלת, -בבקשה תסלח לי הארי,אני לא התכוונתי למה שרשמתי- כתבתי לו ולא הייתה תגובה,הוא בוודאי עדיין כועס עליי.

מה חשבתי לעצמי ברור שהוא עדיין כועס,איזה סיבה טובה יש לו לסלוח לי,אני לא מדהים ומושלם כמוהו,אני רק ילד בן 19 מסכן שלא עשה כלום בחיים שלו.

זרקתי את הטלפון על המיטה והשיר עדיין התנגן, "Harry styles,i'm hopelessly devoted to you " לחשתי בזמן שחיבקתי את הברכיים שלי,בכיתי בשקט,הדמעות שלי לא הפסיקו לרדת.

פתאום הרגשתי זוג ידיים מחבקות אותי מאחורה,קפצתי מבהלה והסתובבתי וראיתי את הארי.

הלב שלי נפל,הבטן שלי השתוללה והרגשתי את העינים שלי שורפות אפילו יותר,הרגשתי כל כך שמח.

הוא הסתכל עליי עם העיניים הירוקות והגדולות שלו,הן היו אדומות,כאילו הוא גם בכה,קפצתי עליו וחיבקתי אותו.הרגשתי כל כך טוב בין הידיים שלו

הראש שלי היה כנגד החזה שלו,והמשכתי לבכות,כל הדמעות שלי כבר נמרחו על החולצה שלו,הוא ליטף את השיער שלי בעדינות והידק את האחיזה בי,הרגשתי כל כך מוגן ובטוח בין הזרועות שלו,כיאלו מגן ענק עוטף אותי.

עכשיו כשאני מסתכל על זה,כל הזמן הזה שאמרתי לעצמי שאני מוגן בכנסייה,היה שקר. רק שהתחבקתי עם הארי הבנתי איך זה באמת להרגיש מוגן.

שמעתי את דפיקות הלב שלו,הן היו תואמות לשלי בקצב מושלם.

"התגעגעתי לזה" לחשתי לו וקולי בקושי נשמע, "אני גם בו-באר" הוא לחש לי באוזן, חיוך התפשט לי על הפנים,הרגשתי את הנשימות הרכות והחמות שלו על האוזן שלי,הרגשתי רגוע.

אני לא יודע כמה זמן נשארו ככה,מחובקים,אני לא הרגשתי את הזמן עובר,הרגשתי כל כך טוב.