בזכות הריקוד

פרק 22

נ"מ אייבי:

עבר עוד שבוע וחצי, והפעם? הפעם באמת התעלמתי מקייל לגמרי.
בכל צעד שלי, עטפה אותי עננה של ערפל, ושמה 'נדין'.
מאיפה היא מכירה את דין?
אני אפילו לא יכולה לחשוב מה יכול לקרות לי או לסובבים אותי אם היא באמת תממש את האיום שלה.

טיי, רייצל, ואפילו קייל (למרות שלא נראה לי שהיא תעשה לו משהו).
אחרי בריאן, לא. אני לא לוקחת סיכונים בלהתעסק עם אנשים מהסוג הזה.
הוא הזהיר אותי, הוא צפה שזה מה שעומד לבוא, הוא צפה שאני אפגע,
אבל אני? אני לא שמעתי בקולו, בהצעתו. והוא שילם על כך את המחיר.
וגם אני...

במשך השבוע וחצי האלה, מבטה של נדין לא ירד ממני, היא עקבה אחרי בכל צעד שלי,
לא נתנה לי אוויר, לא נתנה לי מנוחה.
עם כל יום שעבר, הרגשתי את עצמי מתרוקנת, מבחינה פיזית ונפשית.

הייתי מתעוררת מוקדם בבוקר לצילומים, מתמודדת עם ההתחמקות הבלתי פוסקת מקייל, מההתחמקות וההתנצחות עם נדין,
מהמבטים המפחידים שלה, ומהחיוך הצורם הזה.
ואני אפילו לא מצליחה לרדת לשורש העניין: למה?

קייל? קייל היה הכי חמוד שבעולם, הוא ניסה להתקרב, לדבר איתי, לנסות להבין למה אני מתחמקת ממנו כבר יותר מחודש, ובלי סיבה. כל לילה, אבל כל לילה הייתי בוכה.

ראיתי איך בן ואד מתגנבים אלינו לחדר כמעט כל יום, נכנסים מהר למיטות של טיי ורייצל בטענה שהם לא נרדמים, והן מזרזות אותם להיכנס.

כל לילה אני שומעת את רייצל אומרת לבן
'נו בןבן כנס כבר למיטה!' ודברים מהסוג הזה, והוא מחייך ומחבק אותה.

כל לילה קיוויתי שגם קייל יבוא,
ויחבק אותי ככה גם, אבל ברור שהוא לא בא.
ואני הייתי בוכה לכרית.

תוהה אם הוא יודע שכל פעם שהוא מסתכל עליי, החיוך שלי מזוייף,
כי מבפנים אני צורחת,

שהוא כל מה שאני רוצה ומה שאני צריכה,
ואני תוהה אם הוא יודע מה אנחנו צריכים להיות.

היא הרבה יותר יפה ממני, ושווה, כי לה יש את כל מה שאני צריכה לחיות בלעדיו, וכי מי אני, בסך הכל? סתם ילדה שמחר הוא ישכח ממנה..

אני תוהה אם הוא יודע שהוא כל מה שאני חושבת עליו בלילה, שהוא הסיבה לדמעות שמכתימות את הכרית שלי.
אני תוהה אם הוא יודע שכל פעם שהוא נוגע בי אני לא יכולה לנשום.

למרות כל מה שהוא מנסה להגיד לי במשך כל יום, הוא המשיך בהצגה הזאת עם נדין. וזה מה שהרתיח לי את הדם יותר מהכל. למה אתה איתה כשאתה אומר לי את הדברים האלה?!

שיניח לי לנפשי, שישחרר את המחשבות שלי כבר לחופשי, אבל שלא יעשה לי את ההצגה הזאת בפרצוף, ועוד מול כל העולם בערך.

אבל אני לא רוצה שהוא יעזוב, או יותר נכון לא יכולה.

הוא עומד כל פעם ממש מולי, קרוב כמעט עד כדי מגע, כל כך קרוב, שאני מקווה שהוא לא שומע ורואה את כל מה שאני חושבת עליו.

שיעזוב הכל,
שנרקוד בגשם,
שהוא ינשק אותי,
שהוא כובש אותי עם העיניים האלה בכל פעם שהאורות מתעמעמים,
שאני רוצה להעביר את אצבעותי בשיערו, שיפגוש אותי שאני לגמרי לבד,
שזה שגוי מספיק עד כדי שאפשר גרום לזה להרגיש נכון,
שהוא ייקח ממני את הכאב,
כי הכל מסביבי פשוט מתפוגג כשהוא מחייך...

אתמול, הייתה סצנה שהייתי צריכה לרקוד בלט בגשם לבד, ואז הוא מצטרף.
קיוויתי שהגשם (כמובן שהגשם היה מזוייף), יתערבב עם דמעותיי.
כשהוא הצטרף, צחקנו הכי חזק, חייכנו את החיוך הכי גדול.

הוא עטף את ידיו סביבי, והרגשתי בית.
ולא רציתי שהוא יעזוב,
בבקשה על תעזוב, לחשתי בליבי.

ראיתי את נדין משלבת את ידייה על החזה, מסתכלת עליי כשרקדנו, נו מה היא רוצה כבר?!?!?!
************************************
"אני חושבת שאני ארד לסטודיו להתאמן קצת" אמרתי לרייצל וטיי כשהיינו בחדר ביום החופשי שלנו מזה זמן רב.
הן הנהנו, ויצאתי מהחדר לכיוון המעלית.

הגעתי לסטודיו, הפעלתי את השיר, Human, של כריסטינה פרי, והמילים, הן כל כך דיברו אליי באותם רגעים.

הסתחררתי במקום, ולפתע המוזיקה נעצרה.
עצרתי בבת אחת, והסתובבתי לעבר המערכת, כשהוא תפס בידיי.

העיניים,
העיניים הנוראיות האלה,
הכתומות,
שחוזרות אליי כל לילה בסיוטים.

"שלום אייבי" הוא חייך אליי את החיוך הנוראי שלו.

אלוהים, לא לא לא זה לא קורה לי.
************************************
טאם טאם טאם!!!!!
פרק משעמם להחריד אני יודעת..
סורי שלא העלתי מוקדם יותר פשוט אני
קצת חולה): ): ):
אם מישהי רוצה הקדשה לפרק הבא, אז בתגובות♡
שבת שלום ולילה טוב אהובותת❤❤❤