איך שסיימנו את השיחה צוות ההפקה נכנס לאולם מובל על ידי דניס,
שנראתה נרגשת במיוחד.
לחצתי את ידו של מתיו,
וראיתי את חברותיי הטובות נכנסות.
חיבקתי אותן חזק,
והבנות הקטנות רצו אחת לשנייה,
מתחבקות גם הן.
"ניגש לעבודה!" מתיו הכריז לאחר הסבר מהיר על מה עומד לקרות ועל סדר העבודה שלנו היום.
ראיתי את הבעות הפנים הנרגשות של התלמידים שלי,
ופשוט נזכרתי בתקופה שאני הייתי שם.
אני זוכרת את עצמי עומדת שם מחכה שיחרצו את גורלי,
יקבלו החלטות שיישנו לי את החיים לעד.
וההחלטות האלה באמת שינו בכל כך הרבה מובנים.
אני זוכרת את המתח באוויר,
את ההתרגשות,
את הרצון להוכיח שאני טובה מספיק,
שאף פעם אני לא באמת שבעה מזה,
שתמיד אני רק רוצה עוד ועוד ועוד..
כולם התחילו לרקוד,
ואני רק עמדתי מהצד כשמתיו קרא בשמות מסויימים שיירדו מהבמה,
מה שאומר שהסיפור הזה נגמר עבורם.
עמדתי שם בשביל לחבק אותם ולנגב להם את הדמעות,
בשביל להסביר להם שזה לא הסוף,
שיש עוד אלפים של הזדמניות,
שאם זה לא זה אז זה פשוט לא נועד לקרות, ואם זה נועד לקרות אז זה יקרה.
הייתי שם כדי להסביר להם את הדברים שלי לא היה מי שיסביר,
מי שייתן כתף תומכת מספיק ויגיד לי שבסוף הכל עוד יסתדר.
שהחיים הם לא אגדה,
שאנחנו לא חיים בהוליווד ושזוהי המציאות ופשוט צריך לחיות איתה.
אני יודעת שאני עוד אהיה שם בשביל לעזור להם להתגבר על זה,
לעבור את הכל כמו שאני עברתי אז ועדיין עוברת גם היום.
אלה שנשארו רק המשיכו עד שלא נותרה להם ולו טיפת אוויר בגרון,
עד שהבגדים שלהם היו סחוטים מזיעה והשיער שלהם פרוע.
הם היו 17 רקדנים, באמת מהטובים שהיו בסטודיו.
לפעמים כל כך קינאתי בהם, והם ידעו את זה.
הם אמרו שיש לי הכל,
שאין לי במה לקנא.
לי? לי יש הכל?!
אני, זאת שאכלה חרא עם כפית כל החיים שלה,
זאת שתמיד אני צריכה להילחם בשיניים על כל דבר ורוב הפעמים לא להשיג אותו?!
שכל דבר שהיא עושה יוצא הפוך ולא טוב, מסתבך, נהרס,
כל מה שאני פאקינג נוגעת בו נהרס..
כנראה שיש לי את הכל,
אבל בעצם אין לי כלום חוץ מהבת שלי.
היום המשיך בצורה הזאת עד שנבחרו 13 רקדנים בסך הכל,
שיעברו אודישנים לתפקידים בסטודיו לצילום.
השעה הייתה כבר שש כמעט,
והקטנות היו שפוכות לגמרי,
הן בקושי תפקדו.
נשארנו שלושתינו (טיילן, רייצל ואני) לסדר יחד עם הצוות אחרי שאחרון התלמידים עזב.
כשלבסוף סיימנו, עמדתי ושוחחתי עם הבנות בקלילות.
הייתי גמורה מעייפות,
באמת שלא היה לי שום כוח או רצון לעשות משהו חוץ מלהיכנס למיטה ולראות איזה סרט טוב או משהו.
מתיו ניגש אליי כשסידרתי דברים אחרונים,
מתחיל לדבר.
"אני חושב שהיה מעולה היום,
לימדת אותם יותר טוב משיכולתי לשער אפילו" הוא אמר.
"תודה,
לימדתי אותם את כל מה שאני יודעת ואפילו מעבר.
יש להם יכולות,
לא הכל בא ממני אחרי הכל." אמרתי.
"הייתי רוצה שתיבחני גם.
את מסוגלת!
יש לנו צוות מעולה של רקדנים עד כה,
אבל לאף אחד מהם אין יכולות שמשתוות ליכולות שלך."
הוא אמר והבנתי מה הוא מנסה לעשות.
זה לא יקנה אותי.
"מתיו, הזמן שלי עבר.
אני לא מעוניינת וגם לא רוצה להיות בתפקיד של הרקדנית שלא מבינה מה היא עושה,
זאת שהולכת כמו עיוורת אחרי משהו שלא קיים.
אני עשיתי את שלי,
ועשיתי אותו בצורה הכי טובה שאני יכולה, אבל לא.
לא עוד." אמרתי מסכמת את הנושא ומייצבת את ידיי על המותניים.
הוא הסתכל עליי אבל כאילו הסתכל דרכי, יותר נכון בהה, בהה במשהו מאחורי.
"איך קוראים לילדה הזאת?" הוא שאל והסתובבתי, מבינה שהוא מדבר על אנגל.
הוא צמצם את עיניו,
מנסה לקלוט למי היא דומה,
העתק מדויק כמעט של מי היא,
אך לצערו הרב ולשמחתי הרבה,
הוא לא הצליח לגלות שהיא ביתו של קייל.
"זאת הבת שלי, אנגל." אמרתי.
"היא מושלמת לתפקיד מסוים. יש אפשרות שהיא תיבחן?" הוא שאל.
הסתכלתי על הבת שלי ששיחקה בתופסת עם חברותייה,
נראית כל כך שמחה וקופצנית,
נראית כל כך כמוהו- כל כך כמו אבא שלה.
"א-אנגל?
אני לא יודעת,
אני באמת צריכה לחשוב על זה ברצינות"
אמרתי, פוערת את עיניי קצת.
"אני אשמח שהיא תהיה חלק מזה,
יש לה את מה שדרוש,
או לפחות ככה נראה.
אם כן,
תביאי אותה איתך לאודישן שמתקיים בעוד יומיים."
מתיו אמר,
והנהנתי קלות,
לא נותנת לו איזושהי תשובה מוחלטת וברורה.
נסעתי הביתה,
אנגל במושב האחורי,
נרדמה בזמן שאנחנו נוסעות בתנועה הפקוקה של לונדון.
האם באמת כדאי לי לערבב אותה בזה?
היא רק תינוקת, היא עדיין לא מבינה.
אני לא רוצה שהיא תפגע כמוני,
שהיא תעבור את כל הסיוטים שאני עברתי לצערי.
אני לא רוצה שהיא תפגוש את קייל,
אפילו לא בטעות,
אפילו לא במקרה.
לא מגיע לו להיות איתה,
ולה לא מגיע לסבול את האידיוטיות הצרופה שלו.
הבטתי עלייה במראה כאשר החנתי את הרכב, הולכת להוציא אותה מהמושב שלה ולהרים אותה הביתה לישון.
נכנסתי למיטתי אחרי המקלחת, לעוד לילה לבדי,
ללילה של תהיות ומחשבות.
************************************
מזל טוב ללואי ולבריאנה על התינוקייייי!!
אני ממש שמחה בשבילו, הוא בטח שמח עד הגג ומעבר!!!!!!
שבוע טוב בנות אוהבת מלאאא❤❤❤
YOU ARE READING
בזכות הריקוד
Teen Fictionריקוד. לרקוד. להרגיש את האנדרנלין שזורם לך בכל הגוף ואת מרגישה שאת עפה עם המוזיקה, משתחררת מהכל ומרחפת ביקום משלך, בגן העדן הקטן והרגעי שלך. הריקוד הציל את חיי, הציל אותי מליפול לבור עמוק, שחור וחסר תחתית. הוא הציל אותי, פשוטו כמשמעו. החיים ממש לא ח...
