עונה 3 פרק 25

1K 145 17
                                    

עברו שלושה שבועות.

החזרות נמשכו, וכך גם כל הפלירטוטים מצדו של קייל.

כמו שהם נמשכו איתי,
הוא מצדו המשיך אותם גם עם מוניקה, כי זה קייל, והיא הרי זורמת איתו, נהנת מכל שנייה. טוב, איך לא? זה קייל.

כל התקשורת רק דיווחה על הזוגיות הדביקה והנמרחת שלהם, ועל ההשתתפות של קייל בסרט.

ואני? אני רק עמדתי מהצד.
נהנתי ממקומי.
לא רציתי את כל הפרסום הזה, הוא ממש לא עניין אותי.

אני לא אשקר שלא כאב לי לראות אותם ככה. זה כאב.
אבל בולעים את הכאב.
מזייפים חיוך.
אומרים שהכל בסדר.
ביזנס אס יוז'ואל, לא כך?

"הלו?" עניתי לטלפון,
מחזיקה אותו בין כתפי לאוזני בזמן שיצאתי מהסטודיו לעבר המכונית בשעת ערב מאוחרת, בזמן ששיערי שאסוף בקוקו מרושל מתבדר לו ברוח.

"מה קורה?" מארק שאל בקול מחוייך.
הוא אסף את אנגל ושמר עלייה כל אחר הצהריים, מחכה לי איתה בבית שלי.

"הכל בסדר! אני בדיוק בדרך" אמרתי פותחת בנסיעה לכיוון הבית של מארק.

"אתה נשאר לישון, נכון? שמרת עלייה עד עכשיו, למה שלא תישאר?" הצעתי.

מארק התלבט לשנייה, ואז אישר.

ניתקתי את השיחה,
מדליקה את הרדיו,
מאזינה למוזיקת הערב של לונדון.

הגעתי הביתה,
פותחת את הדלת,
רואה את מארק עם חיוך בפתח.

חיבקתי אותו והוא נשק לי נמרצות על שפתיי.

אכלנו ארוחת ערב שהוא הכין,
פסטה ברוטב עגבניות, מתיישבים על הספה.

"וואו, התפוצצתי." גיכחתי והוא חיבק אותי אליו, מנשק את שפתיי.

"אני הולכת להתקלח" אמרתי,
מתקלחת במהירות כדי שהוא לא יחכה לי יותר מידי, לא רציתי שהוא ישב ויחכה לי לבד יותר מידי זמן.

יצאתי אליו, שערי עטוף במגבת.

"אני אכנס גם" הוא אמר,
מוריד חולצה ומתקדם לכיוון המקלחת.
מודה, בהיתי קצת בשרירים שלו.
ויש לו.
אפילו יותר מידי, אבל יותר מידי טוב.

נשכתי את שפתיי,
הולכת לחדרה של אנגל בשקט כדי לא להעיר אותה,
יושבת שם דקות ארוכות,
מלטפת את שיערה,
שוקעת שוב בתהיות על כמה היא דומה לאביה, כמו בכל יום.

הלכתי לחדרי,
מוציאה את אלבום התמונות.
לגמרי כוחו של הרגל.

דפדפתי לאט,
אין לי מושג כמה זמן,
עד שהוצאתי תמונה של שנינו מחובקים.
התמונה האהובה עליי של שנינו ביחד.

בהיתי בה למשך דקות ארוכות,
מלטפת את דמותו של קייל באצבעי.

"מי זה?" מארק עמד מאחורי,
מקפיץ אותי, מבטו לא ברור.

"מארק! הבהלת אות-" אמרתי ולא הספקתי לסיים את המשפט.

"מי זה היה בתמונה?" הוא שאל בקול עמוק שעוד לא שמעתי אצלו.

מצמצתי בהפתעה, קולטת לפתע מה אני אוחזת ומה אני עושה.

"זה? ז-ה שום דבר" אמרתי מנסה להתחמק, אבל מארק כבר לקח אותה ממני.

"זה.. זה קייל??" הוא שאל, מבטו סורק את התמונה.

"זה קייל?!" הוא שאל, מרים את מבטו אליי לבסוף.

לא ידעתי מה להגיד.

"אתם.. אתם יצאתם? יצאתם פעם? בגלל זה הוא ככה אלייך!"
מארק אמר בעצבים, מעיף את התמונה באוויר, רואה איך תווי פנים משתנים.

"את, את עדיין לא עברת הלאה נכון? הוא-" הוא אמר, לפתע עוצר את דבריו, נעמד מולי.

"הוא האבא של הילדה..נכון?"
הוא אמר בשקט, עיניו מתרחבות.

פערתי את עיניי,
לא מוציאה מילה מרוב הלם,
מבוכה, שוק, לא יודעת מה עוד.

"הוא האבא שלה" הוא הנהן.

"אני לא מאמין.." הוא גיחך.

"מארק, זה לא מה שאתה חוש-" פתחתי, מניחה את ידי על כתפו.

"זה בדיוק מה שאני חושב!
הוא האבא שלה, ואת עדיין לא עברת הלאה! את עדיין אוהבת אותו!" הוא אמר.

"זה לא ככה מארק! אני ממש לא אוהבת את קייל!" מיהרתי להגיד בכעס.

"כן? אז למה את יושבת באמצע החדר עם אלבום תמונות של שניכם ביחד?" הוא שאל.

"אני... אני לא יודעת מארק! אבל אני לא אוהבת את קי-" פתחתי.

"אז תגידי לי שאת אוהבת אותי." הוא אמר, נעמד צמוד לפניי.

קפאתי. לא ידעתי מה להגיד.

"אני גמרתי איתך.
לכי אליו, אם הוא לא עסוק בלזיין את הרקדנית המועדפת" הוא ירק ויצא מהחדר, ולאחר כמה שניות שמעתי טריקה של דלת הבית.

נשענתי נגד הקיר,
מחליקה לרצפה,
קוברת את ראשי בידיי.

מה עשיתי?

עכשיו כל התקשורת תדע על זה,
כולם ידעו על זה, זה ממש לא מה שרציתי.

לא עבורי ולא עבור אנגל.

כעסתי על קייל. כל כך כעסתי. איך הוא מצליח לקלקל לי הכל פעם אחרי פעם?!
איך?!?!

איך אני תמיד הורסת הכל בשיתוף פעולה איתו?

איך?!

מה לעזאזל עשיתי הפעם..?

בזכות הריקודWhere stories live. Discover now