מצמצתי במהירות בעיניי,
מנסה להבין מה בדיוק קרה כאן הרגע.
נכנסתי במהירות לאוטו,
מתניעה מחדש ושוברת את ההגה שמאלה במהירות, ונכנסת ישירות לכביש המהיר.
נסעתי במהירות אבל המחשבות שלי לא עברו מהר כמו קצב הנסיעה שלי.
דעתי הייתה לגמרי מוסחת מכל האירוע האחרון, ואני אפילו לא מדברת על המכות בין קייל למארק.
דעתי הייתה כל כך מוסחת עד שכמעט התנגשתי במישהו והתעוררתי רק מהצפירה,
אבל במזל הספקתי לפנות ולעמוד בשולי הכביש.
בהיתי בשמשה הקידמית, ידיי רועדות.
אבל הן לא רעדו מהלחץ שכמעט עשיתי תאונה, לא, ממש לא.
הרמתי בגישוש את ידי לשפתיי,
נוגעת בהן בעדינות, עוצמת את עיניי.
הרצתי במוחי את ההרגשה הזאת,
שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן,
את המגע של שפתיו הרכות על שפתיי.
די!
די די די!!!!!!
תפסיקי כבר אייבי!
יש לך בן זוג למען השם!!
התעשתתי במהירות, ממשיכה בנסיעה.
הגעתי לביתה של טיילן,
דופקת בדלת כשאד פתח לי.
חיבקתי אותו ואז טיי רצה אליי בחיבוק גם.
נכסתי לסלון,
רואה את שתי הבנות משחקות בכיף כשאנגל רצה אליי בזרועות פתוחות.
"אמא!!!" תפסתי אותה והרמתי אותה על ידיי.
"נסיכונת שלי" אמרתי מחבקת אותה.
היא רצה חזרה לשחק ואני הלכתי עם טיי ואד לפינת אוכל לשתות קפה וסתם לדבר.
סיפרתי לשניהם את כל מה שקרה היום, כשאד רק הניד בראשו בעצבים.
לא סיפרתי להם שכמעט התנשקנו.
עד כאן.
אחרי שעה ואולי קצת יותר,
כשאנגל כבר נרדמה בסלון,
לקחתי אותה בזרועותיי ונסענו הביתה.
הרמתי אותה במעלה המדרגות,
ראשה שעון על כתפי.
הנחתי אותה במיטה וכיסיתי אותה בשמיכה.
ירדתי במדרגות, פותחת את הטלפון,
מחייגת למארק.
"הלו?" שמעתי את קולו מעבר לקו.
דיברתי איתו, מנסה לעודד אותו,
הסברתי לו שמתיו לא יפרסם משהו אודות התקרית ושלא ידאג.
"הוא לא יתקרב אלייך יותר. כל עוד את איתי, הוא לא יעז" מארק אמר.
אילו הוא רק ידע שהוא כבר התקרב.
אם הוא רק ידע שיש כל כך הרבה מעבר.
אם הוא רק ידע שהבת שלי היא גם הבת שלו.
"לילה טוב אייב" הוא אמר.
"לילה טוב מארק" אמרתי,
מנתקת בעייפות.
הלכתי לחדרי,
פותחת את המגירה שהייתה נעולה במנעול שהחזקתי בטואלט שלי.
הוצאתי משם את האלבום תמונות שלנו,
שלי ושל קייל.
התחלתי לדפדף,
ובלי לשים לב,
הטעם המלוח שוב החל לזלוג באיטיות לפי,
מכתים את חולצתי יחד עם הגוש המעיק בגרון.
נשמתי עמוק מחזירה את האלבום למגירה במהירות ונועלת שוב.
נועלת את עצמי.
הלכתי לחדר של אנגל הקטנה שלי,
הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
לגמרי.
ישבתי על מיטתה,
שומעת את נשימותיה הרכות,
מלטפת את שיערה הרך.
"אם רק היית יודעת, תינוקת שלי.." אמרתי.
"אם רק היית יודעת עד כמה את בדיוק כמוהו, אפילו כשאת ישנה ככה עכשיו." אמרתי מחייכת, הדמעות עדיין זולגות.
"אם הוא רק היה יודע מה אני מרגישה באמת מבפנים,
אם הוא רק היה מבין מה הוא עשה לי ועדיין עושה,
אם הוא רק היה מבין אז,
אולי הדברים היו נראים קצת אחרת." אמרתי בלחש.
אם הוא רק היה מבין,
אז אולי בכלל לא הייתי יושבת ותוהה את התהיות האלה,
אולי הייתי ישנה כשהוא מחבק אותי.
"אולי..." המילה הדהדה בראשי..
אבל רק אולי.
אולי תמיד יישאר בגדר אולי במקרה הזה.
מסתבכת איתכן כאן...❤❤❤
YOU ARE READING
בזכות הריקוד
Teen Fictionריקוד. לרקוד. להרגיש את האנדרנלין שזורם לך בכל הגוף ואת מרגישה שאת עפה עם המוזיקה, משתחררת מהכל ומרחפת ביקום משלך, בגן העדן הקטן והרגעי שלך. הריקוד הציל את חיי, הציל אותי מליפול לבור עמוק, שחור וחסר תחתית. הוא הציל אותי, פשוטו כמשמעו. החיים ממש לא ח...
