בזכות הריקוד

עונה 2 פרק 3

שאלות נוספות שהיו:

את רוצה לעזור לאנושות? בשביל זה אני כאן!

את אוהבת אותי? זו שאלה בכלל?!?!
************************************

ביפ. ביפ. ביפ.

זה כל מה ששמעתי.

ניסיתי לפקוח עיניים אבל כל כך כאב לי הראש, זה הרגיש כמו האנגאובר מטורף, כאילו לקחו פטיש ודפקו לי אותו בשכל.

ניסיתי לזוז, אבל ראיתי רק ערפל מרגיז כזה.

התיישבתי לבסוף בקושי, והכל הסתחרר סביבי. מה זה???

איך שהתיישבתי קפצו עליי איזה חמש רופאים שהשכיבו אותי בחזרה במהירות.

"איפה אני?" שאלתי כשאחד מהר חיבר לי משהו לי משהו ליד והתיישבתי חזרה.

"ילדון, אני מציע לך לשכב עכשיו, היית במה שנקרא קומה קרוב לחודש." שכבתי שם בפה פעור וכיווצתי את עיניי.
הייתי בקומה חודש?! חודש?!

"מה קרה לי?" שאלתי את הרופא שהיה נראה אדם נחמד. "היית מעורב בתאונה. דחפת איזו בחורה צעירה לקצה השני של הרחוב כדי שלא תפגע בה המכונית, אבל אתה נפגעת. למזלך, הנזק הגופני לא כל כך קשה." הרטפא אמר ואז הכל חזרה אליי.

"אייבי!! איפה היא?!" שאלתי והתיישבתי על המיטה מנסה לקום למורת רוחו של הרופא שניסה להשכיב אותי בחזרה כשהתנגדתי לו.

"ילד, תרגע. היא לא פה." הוא אמר וקפאתי במקומי.

"מ-מה? מה זאת אומרת לא כאן?"
"היא לא פה." הוא אמר, חסר רגש בכלל.

התיישבתי בשקט במיטה. קברתי את ראשי בידיי, מעביר את אצבעותיי בשיערי.

נשמתי עמוק, ניסיתי לפחות.

אייבי שלי.. איפה את?

איך עזבת והשארת אותי פה.

הרגשתי טעם מלוח בפי, הבנתי שאלה דמעות. ניגבתי את פניי, אבל כלום לא עזר.

היא הלכה.
************************************
נ"מ אייבי:
עוד שבוע עבר.
עם כל יום שעבר, לנשום היה קשה יותר ויותר.

חייתי בצללית של עצב.

לא דיברתי בכלל, אז אף אחד לא שומע.
פחדתי לדבר, כי פחדתי שיבינו, אבל אם מישהו היה לוכד את מבטי הוא כבר היה מבין לבד.. אז לא יצרתי קשר עין.

כל לילה התפללתי שהייתי יודעת אז שאני ארגיש כך עכשיו, ושהייתי יכולה לחזור בזמן איכשהו, ולשנות את פני הדברים.

רציתי להיות אדם אחר.

תמיד אמרו לי שאני צריכה להתנהג בהתאם לגילי, אבל התבגרתי בשבריר שנייה אחרי כל הדברים שעברתי.

אומרים גם שאי אפשר לכתוב סיפור רק ממבט עיניים אחד. נחשו מה? טעיתם!
העיניים אומרות הכל.

הרגשתי שאני עוברת יותר מידי, לאורך כל חיי.

שהחיים הם ריצה ושאני מפספסת אותם והם נגמרים מהר מידי,
פחדתי ליפול ורק נפלתי עמוק יותר.

הרגשתי כל כך קטנה, כל כך חסרת תועלת...

היום עשיתי משהו שלא עשיתי הרבה זמן.
הלכתי לסטודיו הישן.

הסטודיו שבו נהגתי ללמוד כשהייתי בת שמונה.

היום כבר אין בו אף אחד, הוא נטוש לגמרי, אבל עבורי הוא אמר המון.
מה זה המון? הוא אמר הכל.
שם התחלתי לרקוד, ואין צורך להמשיך.

נכנסתי לתוכו דרך פרצה קטנה, והתחלתי ללכת.

לחצתי על מתג האור, ולהפתעתי היה חשמל. עברתי ליד דלפק הקבלה, שתמיד אנני, המזכירה החביבה ישבה שם, וראיתי את החדר שבו הייתי מתאמנת.

נכנסתי אליו, מסתובבת בפנים.
המון קטעים עברו בראשי, קטעים מהילדות שלי.
אני זוכרת שבריאן היה בא לקחת אותי לפעמים והוא היה צופה בי רוקדת ומוחא לי כפיים, וכל שאר הבנות בקבוצה שלי וכאלה שמעליי בקבוצת הגיל וכאלה שאפילו היו קטנות ממני הסתכלו עליו בפליאה, הרי מבפנים ומבחוץ הוא היה טוב יותר ממני.

נעלתי את נעלי הריקוד שלי, וניגשתי לרמקולים. הפעלתי את השיר Everytime של בריטני ספירס, (הערת כותבת- ממש ממליצה להפעיל עכשיו).

התחלתי לרקוד, אבל הפעם לא ברייקדאנס, רקדתי בלט.

המילים, דיברו עליי ועל קייל, ממש ככה. או שלפחות ככה הרגשתי.

בניתי לי מעיין ריקוד כזה.
בכל פעם שהיה את הפזמון, קפצתי, והרגשתי שאני מועדת קצת. קצת בכל פעם.
הדמעות התחילו ליפול על פניי.

כשהיה את השורה 'הטעויות שלי גרמו לך לכאב והשיר הזה הוא הסליחה שלי', פשוט התפרקתי לגמרי.

התיישבתי על רצפת הפרקט של הסטודיו כם גבי למראה הגדולה וחיבקתי את רגליי קרוב לחזה וקברתי בהן את ראשי.

הרגשתי כל כך אשמה.
הוא לא כאן בגללי, זו האחריות שלי, הטעות שלי, ולכן האשמה היא גם שלי.

אני לא אצליח להתחמק מזה.

ואני גם לא אצליח להתחמק אף פעם מהעבר שלי שרודף אותי. הורס לי הכל.
************************************
אז, כפי שהבטחתי או יותר נכון כמו שחלקכן הקטן דרשתן, תיאור של הקראש שלי (מרגישה דבילית):

הוא גבוה ממש כאילו יש בינינו הפרש של ראש וחצי אפילו יותר ואני מטר שישים (גמדה אני יודעת), יש לו שיער חום בהיר, עיניים כחולות-אפורות-ירוקות, צבע נדיררר אני נשבעת, יש לו חיוך מושלם, והוא גם שרירי כזה, (היום ראיתי אותו בשיעור ספורט תיהיו גאות בי (; ), הוא חכם ממש, מצחיק בטירוף, ואידיוט בדרך חמודה כזאת, ויש לו צחוק יפה, והוא פלרטטן כזה לא יודעת איך לקרוא לזה חחח. וזהו!

הוא שלי תיזהרו כולכן!

ליל"ט❤❤❤