בזכות הריקוד

פרק 26

נ"מ קייל:

עמדנו שם, אין לי מושג כמה זמן..
מעניין אם היא יכלה לשמוע את הלב שלי שרץ ספרינט מתוך בית החזה שלי.

הדמעות שלה הרטיבו לי את החולצה, אבל לא היה לי אכפת, כל עוד אנחנו ככה.

היא הרימה את ראשה אליי, והפנים שלה שהיו לחות מהדמעות זרחו מאור הירח.
העיניים שלה נצצו, מהדמעות ומהאור הבהיר של הירח, והן גרמו לכוכבים להיראות כאילו הם לא זורחים.

והיא, היא בדיוק כמו העיניים שלה, יפה ועצובה.

"אתה לא רואה את זה?" היא לחשה לי כשדמעה אחת זלגה במורד עינייה והתמזגה עם הגלים.
הסתכלי לתוך עינייה וניגבתי לה את הדמעות.
"את מה?" שאלתי בחזרה.

"שאני שבורה.." היא אמרה.
"בואי" אמרתי לה ויצאנו לשבת על החול.
לא היה קר, הייתה רוח חמה, מדברית כזאת.

השענתי את ידיי על רגליי ובהיתי בים ובה לסירוגין. היא חיבקה את רגלייה צמוד לחזה, והסתכלה בגלים גם. היא ילדה קטנה ועצובה.

"למה לא סיפרת לאף אחד?" שאלתי אחרי כמה זמן, עדיין לא מסתכל עלייה.
"אף אחד לא שאל.." היא אמרה בשקט.

"כולם חושבים 'היא מחייכת, נכון? אז היא בסדר. הכל בסדר' אבל זו הטעות הכי גדולה. זה שאני מחייכת, לא אומר שבפנים אני לא צורחת" היא אמרה ולא הסתכלה עליי.

"את תיהי בסדר אייבי, אני מבטי-" התחלתי אך היא קטעה אותי והסתכלה עליי, בפעם הראשונה בשיחה.

"אני לא אהיה בסדר! אני פאקינג מאבדת את עצמי! איך מישהו יוכל אי פעם לאהוב אותי אם אני אפילו לא אוהבת את עצמי?? כל מה שאני עושה הולך הפוך, שום דבר לא בסדר אצלי, הכל בחיי דפוק, שום דבר לא מצליח, אני פשוט מרגישה כמו שגיאת כתיב!" היא אמרה.

לא האמנתי שהיא באמת מרגישה ככה. וזה כאב לי.

"החיים שלי מחורבנים, קייל. עד שהתחלתי להאמין ש-וואלה, פתאום הדברים מסתדרים, אז הכל נדפק.." היא חייכה בעצב מסתכלת שוב על המים.

"את לא יכולה להגיד דבר כזה! הכל יסתדר בסוף את תראי.."
"לך קל להגיד.. יש לך הכל.. אתה אפילו לא צריך להתאמץ בשביל להשיג את מה שאתה רוצה. את רק עושה ככה עם האצבעות וכולם עומדים דום. אתה רק נותן קריצה וכל הבנות סביבך.." היא אמרה, והרגשתי אידיוט.

"יש כאלה שנולדו להצליח,
ויש כאלה שנולדו להילחם על ההצלחה שלהם.
ואז יש אותי.
רק עוד שום דבר." היא אמרה, והחזקתי בפנייה מכריח אותה להביט בי.

"יום אחד אייבי, הכל יסתדר. את תרא-"

"איפה היום הזה קייל? מתי?
אני מרגישה שאף אחד לא יאהב אותי אף פעם, אפילו אני לא מסוגלת לאהוב את עצמי. אני שונאת את עצמי על כך שאני אף פעם לא מצליחה, הכל תמיד מתפקשש לי, שאני לא יפה מספיק לא שווה מספיק..
אני רואה את רייצל, או את טיי, ואני מאחלת לשתיהן את כל הטוב שבעולם, הן כמו אחיות בשבילי, ואני רואה אותן וכל כך מקנא, מקנא בהן על כך שהן יכולות להיות מאושרות. הן מצאו את אהבת חייהן, אני כבר רואה, ואיפה שלי?"

היא שאלה, אם היא רק הבינה.. איך היא לא מבינה?!? אני עומד כאן מולה! היא יודעת שאני אוהב אותה, אני אעשה הכל עבורה..

"היא תבוא..." אמרתי בעצב, עד כמה היא עיוורת?

"הנסיך שלי לא בא על סוס לבן.. הוא בא על צב לכן לוקח לו כל כך הרבה זמן. או שהוא לא בא. אולי הוא אף פעם לא יבוא.. לא מגיע לי אחד.." היא לחשה.

"מגיעה לך. את שווה את זה" אמרתי לה.

"אומר מי שאמר שאני לא שווה כלום" היא גיחכה ולא עניתי. איזה אידיוט יכולתי להיות?! אם רק ידעתי.

"אם רק הייתי יכולה, הייתי חוזרת לעבר ומשנה כל כך הרבה דברים.." היא אמרה, ניקתה את המכנס שלה והחלה ללכת משם, מתרחקת ממני.

המשכתי לבהות בים, בגלים שהיו רגועים היום.

אין לי מושג כמה זמן הייתי שם.

לאט לאט החל פס ורוד אדום להיווצר באופק, והשמש הילה לזרוח.

חשבתי לעצמי כמה אירועים היו בלילה הזה, שפתאום נראה רחוק כל כך ממני....

מכירים את הספר 'ערים של נייר'?
היא אהבה כל כך תעלומות עד שהיא הפכה לאחת.

וזאת,
זאת הייתי אייבי שלי.
לא מרגו רות ספיגלמן.

אייבי שלי.
************************************
קייל, בוא נעשה עסקה, סבבה?
עזוב הכל, את כל קריירת המשחק המפוארת שלך, לך תהיה משורר!!

ליל"ט❤