בזכות הריקוד

עונה 3 פרק 3

"מדבר מתיו וול" הבחור הציג את עצמו.
מאיפה מוכר לי השם כל כך?

ואז נפל לי האסימון!

מתיו וול היה אחד מהמפיקים של הסרט שקייל ואני השתתפנו בו.

לא אמרתי מילה מעבר, העדפתי לתת לו לדבר.

"שמעתי שפתחת סטודיו חדש" הוא התחיל שיחה.

"נכון, איך שמעת?" שאלתי מסתובבת על כיסא המשרד שלי. ממש לא רציתי שקייל ידע איפה אני או מה העיסוק שלי. לא רציתי שאף אחד ידע, לא שהיה לי משהו להסתיר.

"שמועות, את יודעת.. די נעלמת" הוא אמר.
מעניין. טוב לדעת שעוקבים אחרי.

"ניגש לעניין שבגללו התקשרתי." הוא אמר בטון רציני ומיד הזדקפתי בכיסאי, מקשיבה לדבריו.

"צריכים רקדנים לסרט חדש." הוא אמר, וליבי ניתר.

אלוהים, ממש לא הייתי מוכנה לשחק.
לא עכשיו, לא כרגע. לא אי פעם שוב כנראה!

"א-אני לא חושב-" פתחתי והוא קטע את דברי.

"זו לא חייבת להיות דווקא את ספציפית, למרות שהיו הרבה שרוצים.
הייתי רוצה להגיע לסטודיו לראות את הרקדנים, אם זה אפשרי, כמובן."

נשמתי לרווחה ועצמתי את עיניי בהקלה.
האם זה יהיה חכם מצידי לאשר להם להגיע?

אני נמצאת בשלב בחיים שלי שאני לא מעוניינת בעוד עיניינים טיפשיים, אני כבר לא ילדה, יש לי אחריות.

יש לי בת, ואני צריכה להתנהג כראוי לאם.

זה נכון יהיה לחזור לכל התקופה הזאת?

עבר בי רטט של התרגשות, של נוסטלגיה.

אני זוכרת את התקופה של הצילומים אז, את כל ההתרגשות לפני כל יום צילום, את האנרגיות, החברים, הצחוק, וגם את הקשיים.

אני זוכרת עד כמה נהנתי.
לפעמים אני כל כך רוצה לחיות את החיים האלה שוב רק עוד פעם אחת,
אילו רק יכולתי לחזור בחזרה בזמן.
הייתי משנה כל כך הרבה דברים,
הייתי נותנת לעצמי כל כך הרבה עצות ותובנות שהשגתי והבנתי רק עכשיו.
הייתי תופחת לעצמי על הכתף,
ואומרת לעצמי 'את תראי, הכל יסתדר בסוף על הצד הטוב ביותר. מה שצריך לקרות יקרה.
אם זה נועד לקרות, זה יתגשם.'

אני לא מצטערת על הזוגיות שלי עם קייל.
בעצם אני כן. אבל איך אני יכולה?
הדבר היחיד שנותר טוב ממנו זו אנג'ל.
אבל הוא גם חישל אותי.
מה שלא הורג מחשל, או גורם לך לקוות שהיית מת. במקרה שלי? שניהם!

"אתה יכול לבוא לראות. אתה צריך כתובת?"
אמרתי בהחלטה פזיזה של רגע וכל כך קיוויתי שאני לא אתחרט עלייה.

"לא זה בסדר. אכפת לך שאני אביא איתי כמה אנשים?" הוא שאל.
"לא. זה בסדר. אני צריכה להכין משהו מיוחד עם הרקדנים?" שאלתי.
"לא, תודה. היה נחמד לדבר איתך אייבי.
חבל שנעלמת ככה. העתיד שלך היה יכול להיות מזהיר בהחלט." הוא אמר.

"אגב, מה קרה בינך לבין קינג?" הוא שאל והמים ששתיתי לא עברו טוב בגרוני.

"לא הלך, אתה יודע. אתם תגיעו מחר?" אמרתי.
"בהחלט. יום טוב שיהיה לך." הוא אמר וסגרנו את השיחה.

היום עבר כרגיל, הרקדנים שלי התרגשו כשסיפרתי להם מי עומד להגיע כמובן.

הצצתי בשעון שעל הקיר, אני חייבת ללכת לאסוף את אנג'.

נפרדתי מדניס המזכירה ויצאתי במהירות לעבר המכונית שלי שחנתה לה בחוץ.

התנעתי, נכנסת ישר לפקקים של לונדון.

הזזתי את אצבעותיי בעצבנות על ההגה,
אני לא רוצה שהיא תחכה לי!

הפעלתי את הרדיו להעבחר את הזמן,
ואיזה שיר היה חייב להתנגן?!
'אייבי', השיר שקייל הקדיש לי.

העברתי תחנה, וגם שם היה השיר.
הם עושים עליי צחוק?!

למזלי הוא בדיוק נגמר והתחילה התוכנית רדיו שלהם.

"אזזז זה היה 'אייבי' של קייל קינג!" אחד המנחים אמר וגילגלתי את עיניי.
'קינג' עאלק.
אולי ה-'קינג' של האפסים השקרנים.

"זה השיר שהוא הקדיש לאייבי קמנסון לא?"
המנחה דיברה והסתקלתי מחוץ לחלון.

"בהחלט! היו אחלה זוג!" המנחה צחק והם המשיכו בתוכנית שלהם.

כן, היינו אחלה זוג.
או לפחות יכולנו להיות.

הכנתי את הרכב לצד המדרכה,
יוצאת לקחת את אנג'ל מהגן שלה.

הלכתי במהירות,
הרוח הקלילה הכתה בפניי,
מפזרת את שיערי וחוסמת את טווח ראייתי, כשאני מתנגשת במשהו קשה ומוצק שממהר לתפוס אותי רגע לפני שאני נוחתת בחבטה על הקרקע, כשהשיער שלי עדיין מקשה עליי לראות מי הציל אותי לכאורה.

"את בסדר?" הוא אמר לי בקול מוכר.
מוכר מידי.

הסתכלתי מי הבחור שעומד מולי, וכמעט נפלתי שוב רק מזה.

קייל?!

גאד פאקינג דאמיט דווקא עכשיו?!?!?!?!?

הסתובבתי ללכת במהירות, מתעלמת מנוכחותו, ליבי הולם בחוזקה.

"אייבי?" הוא שאל תופס את זרועי ומסובב אותי אליו.

"אנחנו מכירים?" שאלתי דוחפת את ידו ממני וממשיכה בדרכי.

"אייבי!" הוא קרא אחריי, אבל לא התייחסתי אליו. הוא יכול להמשיך ולקרוא כמה שהוא רוצה, הוא יכול לקפוץ לי בזיג זג.

"אייבי חכי!" הוא אמר ותפס בזרועי שוב.
"אל. תיגע. בי." אמרתי מזהירה והוא שחרר.

שילך להזדיין.