בזכות הריקוד

עונה 3 פרק 29

נסעתי במהירות מטורפת,
הייתי רטובה כולי והדמעות שטפו את פניי והתערבבו עם טיפות הגשם עד שלא היה אפשרי בכלל להבדיל בין דמעותיי לטיפות.

הייתי כועסת, פגועה, בהלם מוחלט.

הלב שלי כאילו נשבר שוב לעוד רסיסים קטנטנים יותר מקודם.

לא האמנתי שנדין תעז לחזור ולאיים,
ועוד יותר לא האמנתי שקייל יעשה את מה שהוא עשה.

אבל בעצם, למה שאני לא אאמין?

לא חשבתי שזה יקרה לי שוב.
לא חשבתי שלב שבור מסוגל להישבר עוד פעם.. אבל כנראה שטעיתי.

חשבתי שאני לא אוהבת אותו, שאני כבר לא מרגישה כלום ושזהו, עברתי הלאה, אבל לא.

לפתע ראיתי הבזק קרוב אליי ושברתי הגה ימינה.

הבנתי מה קרה ועצרתי בצד.

כמעט התנגשתי ברכב בגלל כל סערת הרגשות המטופשת הזאת.

הנחתי את ידיי על ההגה והשענתי עליהן את ראשי, וההגה השמיע צפירה קטנה.

מיררתי שם בבכי, לא מבינה בכלל למה, למה אני מתרגשת מהשטויות האלה בכל פעם.

צלצול הטלפון קטע את מחשבותיי, שמו של מתיו הופיע על הצג.

משכתי באפי ועניתי.

"הלו?" שאלתי, מנגבת את עיניי.

"אייבי, זה מתיו" הוא אמר בקול מתרגש.

"תשמעי, אני צריך עזרה. אני מחפש שחקנים לסרט במקום חדש, ותהיתי אם תוכלי לנסוע למצוא אותם. אנחנו נממן לך הכל, טיסה בית, מה שצרי-" הוא אמר ועצרתי אותו.

"שנייה, על מה אתה מדבר, לאן לנסוע? או יותר נכון לטוס?" אמרתי לא מבינה.

"לסטודיו. באל איי." הוא אמר. הנשימה שלי פשוט נעצרה ופערתי את פי.

"חלק מהצילומים אנחנו נעשה שם, ואני צריך שם שגרירה של הסוכנות שלי באופן קבוע. העבודה תתחיל בעוד חודש. מה את אומרת?" הוא שאל ולא ידעתי מה לענות.

שוב? שוב לעזוב את הכל ולהתנתק מכולם?

"א-אני לא יודעת מתיו, זה עניין רציני, ואני עם ילדה ו-" פתחתי והוא קטע אותי.

"כבר דאגנו להכל, גן, מטפלת, בית, הכל! אז מה אומרת?" הוא אמר ושתקתי.

אם אני עונה לו כן, זה יהיה לעזוב הכל.
פשוט לזרוק הכל מחדש כמו שעשיתי לפני כמעט חמש שנים כבר, להתחיל הכל מחדש במקום זר לגמרי.

ומצד שני, זה לגמרי החלום שלי.
לחיות את החלום, בהוליווד, לוס אנג'לס, להצליח על אמת.
לחיות את הרגע.

אבל אני כבר לא ילדה בת 17, אני כבר לא כזאת. אני אמא מטומטמת שעדיין משחקת משחקי קנאה עם החבר לשעבר העוד יותר מטומטם שלה, שבמקרה אני מרגישה עליו משהו שלא הרגשתי לאף אחד, אף פעם.