הפרק מוקדש לmikar5, המושלמת שיש לה יום הולדת היום! מזל טוב, מתה עלייך❤
תהנו!!!!!!!!
************************************
התעוררתי בבוקר לאחר לילה כמעט בלי שינה.
המחשבות שלי היו במקום אחר.
הייתי חייבת לבקש ממארק לא להגיד כלום.
ארגנתי את עצמי במהירות,
מארגנת גם את אנגל,
לוקחת אותה לגן.
הורדתי את אנגל,
מנפנפת לה לשלום,
מברכת את אנני הגננת שלה לבוקר טוב ונכנסת למכונית שלי בחזרה.
חייגתי את המספר של מארק,
ליבי מאיץ את פעימותיו.
"הלו?" שמעתי את קולו של מארק מבעד לקו, לרגע קפאתי,
אך התעשתתי על עצמי מהר.
"היי מארק. זו אני" אמרתי.
"אני יודע" הוא ענה באדישות.
שתקנו לרגע ואז פתחתי את הנושא שלשמו התקשרתי אליו למרות כל האי נעימות.
"תראה מארק,
אני ממש מצטערת על אתמול.
לא רציתי וגם לא התכוונתי שזה יקרה,
הקטע הזה חזק ממני.
לא רציתי שתיפגע,
ואני מבינה שנפגעת.
אני באמת מצטערת על כל זה.
מעומק ליבי.
באמת רציתי וחשבתי שזה יצליח בין שנינו, אבל זה כנראה לא יקרה.
גם בגלל שאתה לא רוצה,
ואני לחלוטין מבינה למה ויש לך את כל הסיבות, אבל גם בגלל שכנראה-" עצרתי את שטף הדיבור שלי.
עצמתי את עיניי,
אצבעותיי המזיעות לוחצות על ההגה בחוזקה.
"כנראה מה?" מארק שאל בקול חסר רצון.
"כנראה שאני עדיין לא עברתי הלאה. מקייל" נשמתי עמוק ושחררתי את זה לאוויר העולם.
מארק שתק,
מקבל את זה בלית ברירה.
בהכנעה גמורה.
"אבל זה לא העניין. קייל לא משנה."
אמרתי, ממשיכה את דבריי.
"רציתי לבקש ממך רק דבר אחד ואחרון." אמרתי כשהחנתי את המכונית שלי בחנייה שליד הסטודיו בדיוק מעברו השני של הכביש.
דוממתי את המנוע ופתחתי.
"אני אבין לגמרי אם לא תסכים,
ואני גם אכבד את זה.
אבל אם היה לך רגש כלשהו אליי,
ולו הקלוש ביותר,
אל תספר לאף אחד שקייל אבא של אנגל. " אמרתי נושפץ אוויר החוצה.
"למה?" הוא שאל.
"מסובך ארוך וכואב מידי להסביר.
אני יכולה רק להגיד שזה פשוט נגמר בינינו לא טוב ואפילו מכוער מאוד." אמרתי.
"בבקשה,
אתה תוכל לא לדבר על הנושא בפני אף אחד? אף פעם?"
שאלתי, נימת התחננות בקולי.
"כן..." הוא אמר בקולו המיואש.
נשמתי אוויר לרווחה.
"תודה מארק,
באמת. מכל הלב.
אני אסירת תודה לך.
ואני באמת מצטערת על אתמול,
אני מרגישה כל כך נורא עם עצ-" אמרתי אך הוא קטע אותי.
"זה בסדר.
ידעתי שיש בינכם משהו מסובך.
כולם יודעים את זה.
הייתי טיפש כשניסיתי להיכנס בזה.
אני זוכר את התקופה שהייתם יחד,
כולם דיברו על זה.
רק אידיוט מסוגל להיכנס בינכם.
אתם סיפור שלא נגמר,
שלא יגמר." הוא אמר,
ופתחתי את פי להגיד משהו אך עצרתי בעצמי כשהרגשתי את ליבי דופק בטירוף.
"תודה מארק. תשמור על עצמך." אמרתי.
"גם את אייב. ויש לך ממה." הוא אמר.
"למה הכוונה?" שאלתי.
"לכי להשיג אותו. אחרת מוניקה תשיג." הוא אמר והסתכלתי במראה של הרכב,
רואה את קייל חוצה את הכביש לעברי.
"להתראות מארק." עניתי לו כתגובה.
"להתראות אייב.." הוא אמר לי וניתק בדיוק כשקייל דפק על חלוני.
פתחתי לו את הדלת,
והוא נכנס אל תוך האוטו.
הסתכלתי אליו, לא מבינה מה הוא רוצה.
"מתיו החליט לפטר את מוניקה." הוא אמר.
"מה?!" שאלתי. הייתי המומה.
"הוא החליט שאת יותר מתאימה.
אבל את זה הוא כבר יגיד לך." הוא אמר.
יצאתי מרכבי בחבטה,
קייל יוצא מיד אחרי,
רץ ומשיג אותי תוך שנייה.
נכנסתי למשרדו של מתיו,
לא דופקת מרוב ההלם.
"מתיו? פיטרת את מוניקה?!" שאלתי והוא הסתובב אליי,
מרים את עיניו מהמחשב שלו כדי להביט בעיניי.
"כן. החלטנו שאת יותר מתאימה ממנה לתפקיד." הוא אמר לי בחיוך,
משלב את ידיו.
" 'החלטנו'? מי זה 'אנחנו'? פתאום? לא אתה אחרי על ההפקה?" שאלתי לא מבינה.
"זה נכון, אבל ה'החלטנו' הוא אני וקייל.
את צריכה להודות רק לו על זה.
זה היה הרעיון שלו." הסתובבתי בבת אחת לקייל,
המומה לגמרי ופעורת פה,
בעוד הוא עומד בשילוב ידיים,
שיערו גולש על פניו,
מחייך אליי.
YOU ARE READING
בזכות הריקוד
Teen Fictionריקוד. לרקוד. להרגיש את האנדרנלין שזורם לך בכל הגוף ואת מרגישה שאת עפה עם המוזיקה, משתחררת מהכל ומרחפת ביקום משלך, בגן העדן הקטן והרגעי שלך. הריקוד הציל את חיי, הציל אותי מליפול לבור עמוק, שחור וחסר תחתית. הוא הציל אותי, פשוטו כמשמעו. החיים ממש לא ח...
