בזכות הריקוד

פרק 25

נ"מ אייבי:
התעוררתי באמצע הלילה, החלום הזה העיר אותי.
הפעם לא סיוט. לא אותו סיוט על דין.

חלמתי שאני בחדר לבן וריק,
אני מתקדמת במעין מסדרון, שמחשיך ומחשיך.
אני מתחילה לרוץ לעבר קול שקורא לי, קול מוכר של איזו דמות לא ברורה שאני רודפת אחריה.
היא מתרחקת ממני במהירות יותר ויותר כשהיא ממשיכה להתעמעם למרות שידה עדיין מושטת כלפיי.
לפתע, הדמות נעלמת.
ואני נופלת לקרקע, בקצה המסדרון שחשוך כל כך, ללא טיפת אור.

פניי כאבו ולחיי היו לחות מהדמעות.
קמתי מהמיטה, לבשתי חולצה קצרה וסווטשרט עליי, אספתי את שיערי לקוקו לצד הגבוה שאני אוהבת, ניתקתי את הפלאפון מהמטען ויצאתי. לאן? לא היה לי מושג.

ירדתי במעלית, והתחלתי ללכת בטיילת.
מחשבותיי? הן לא היו צלולות כלל וכלל.
אבל מרוב שראשי התפוצצץ והתפקע מהן, לא הייתי לי מחשב אחת. מוזר קצת לא..?

פלאשבקים הדהדו במוחי, חוזרים ובאים אליי.

מה אני עושה לא בסדר??
למה כל זה מגיע לי?
מה כבר חטאתי, שכל הסבל הזה הוא רק בעבורי?
נמאס לי, כל כך נמאס לי שהכל הולך לי הפוך, ששום דבר לא מסתדר, שכל מה שאני נוגעת בו נהרס..

הגעתי לאותה פינה בודדת בחוף,
אותה פינה שבה יישבתי יחד עם קייל.
התיישבתי על החול, שיערי האסוף מתעופף לאחור, והפוני שלי מתפזר על פניי.
הזזתי את קצוות שיערי למאחורי האוזן, וחיבקתי את ברכיי קרוב לחזה, תוהה לעצמי.
אותן תהיות.

הוצאתי מכיסי את הכדורים, כדורי הרגעה.
בלעתי אחד, והרגשתי את גרוני רועד.
החזקתי את פניי בידי, בוכה חזק.

כשנרגעתי מהבכי, המשכתי לבהות בגלים.
איך הרוח שולטת בהם אה?
כשהיא רגועה, הם רגועים, אבל כשהיא חזקה, הם סוערים, מסוכנים.

בדיוק כמוני. מה שלא הורג אותך, גורם לך לקוות שהיית מת.
הלוואי שהייתי מתה.
היה נחסך כל כך הרבה סבל בעולם.
הסבל של בריאן, שהיה כל כך יותר מוצלח ממני, מבפנים ומבחוץ.
הוא היה מחונן, מוצלח, העתיד שלו היה אמור להיות זוהר.
כולם אהבו אותו,
לא כמוני,
כי מי יוכל לאהוב ילדה עם צלקות..?

פעם הבטחתי לעצמי, לבכות כמה שאני רוצה, אבל כשאני אסיים, אני אהיה בטוחה שאני לא אבכה מאותה סיבה שוב.
יש הבטחה שלא הפרתי..?

כולם מסביבי, המשיכו וממשיכים הלאה,
השתנו ומשתנים,
אבל לא אני.
אני עצובה, וזה אף פעם לא ישתנה.

עמדתי על רגליי, ונכנסתי למים. נרטבתי עד הירך. וצעקתי "צא!! צא מהראש שלי!!!!!!!!!"
העפתי את אגרופיי, מנסה להכות את עצמי, את האוויר, אני לא בטוחה.

עד שמישהו תפס אותי, סובב אותי והצמיד אותי אליו.
זיהיתי אותו מיד, לפי הריח, לפי המגע שלו. הנחתי את אגרופיי על החזה שלו, כשהוא מצמיד את ראשי אליו, מלטף אותי ומרגיע. הוא עטף את ידיו סביבי, בזמן שאני בוכה לתוכו, מתייפחת בקול.
הרטבתי לו את החולצה, אפילו כבר יכולתי להרגיש את הרטיבות.

אין לי מושג כמה זמן עמדנו שם,
בים,
מחובקים ככה, כשראשי על החזה שלו וידיו עטופות סביבי.
לאט, לאט, ההתייפחות שלי הפסיקה, רק דמעות בלי קול.
והוא עמד שם, לא אומר מילה, רק מחבק אותי ונותן לי את החום שהייתי זקוקה לו.

"תודה. על הכל." לחשתי לו, כשהוא עדיין מלטף אותי.

"אני חושב שחלק ממני תמיד יחכה לך אייבי.." הוא אמר.

ויכול להיות, רק אולי,
שהרגשתי דמעה קטנה שלו מלטפת את הלחי שלו.
"את פשוט צעירה מידי בשביל כל הכאב הזה.." הוא אמר, ועדיין לא זזתי.

באותו רגע, הבנתי משהו.
שאם תסתכל טוב, טוב לתוך בחורה,
אתה תוכל לראות כמה היא בוכה,
אתה תגלה כל כך הרבה סודות ומלא שקרים.
אבל מה שתראה הכי טוב, זה עד כמה זה קשה להישאר חזקה כששום דבר לא נכון, והכל שגוי...
************************************
פרק נוסף כי אני אוהבת את כולכן^-^
שבת שלום❤