"אייבי?" הוא שאל תופס את זרועי ומסובב אותי אליו.
"אנחנו מכירים?" שאלתי דוחפת את ידו ממני וממשיכה בדרכי.
הוא כמו זר בשבילי.
מאותו הלילה אני כבר לא מכירה אותו יותר.
"אייבי!" הוא קרא אחריי, אבל לא התייחסתי אליו. ממש לא עיניין אותי לדבר איתו שוב. התכוונתי לכל מילה שאמרתי באותו לילה.
קברתי אותו מאחורי אז.
הוא יכול להמשיך ולקרוא כמה שהוא רוצה, הוא יכול לקפוץ לי בזיג זג.
"אייבי חכי!" הוא אמר ותפס בזרועי שוב.
"אל. תיגע. בי." אמרתי מזהירה והוא שחרר בחוסר רצון מובהק.
הלכתי בעצבנות, עקביי המפלצתיים מתקתקים על המדרכה.
זה ממש לא היה הזמן והמקום לפגוש בו,
אבל את האמת?
האמת היא שאני חושבת שזה אף פעם לא יהיה הזמן הנכון או המקום הנכון לראות אותו, לדבר איתו, או בכלל לעמוד לידו!!
"אייבי, רק תקשיבי!!" הוא צעק אחרי,
מסובב אותי אליו.
"אני לא מכירה אותך וגם ממש לא מעוניינת להקשיב לשום מילה שיוצאת מהפה שלך!"
אמרתי לו דוחפת אותו, אבל הוא לא משחרר!
"תתני לי להסב-" הוא פתח.
"להסביר?! יש לך חוצפה עוד לבקש ממני להקשיב לך?! כדאי לך לשחרר אותי ומהר, אני מאחרת לאסוף את אנ-" אמרתי וסתמתי את פי ישר.
אני ממש לא רוצה שהוא ידע עלייה,
אין בי שום רצון שהוא יקח חלק בחיים שלה או שלי.
לא מגיע לו.
לחיות איתי זה פרס.
לחיות עם אנג'ל? פרס עוד יותר גדול.
פרס שלא מגיע לו.
הוא לא שווה אותו,
הוא לא שווה את זה,
הוא לא שווה אותנו.
הסתובבתי על עקבי, דוחפת אותו ממני,
לא מסתכלת לאחור.
כמה עצבים הבן אדם הזה מסוגל להביא לי!!
"מה?" הוא שאל, רודף אחרי שוב.
גלגלתי את עיניי ונשפתי אוויר ברוגז.
שישחרר!!
באותו הלילה זה היה לו מאוד פשוט מה השתנה?!?!
"לא עיניינך" עניתי, לא מעיפה לעברו מבט מזורגג אחד. לא מגיע לו אפילו שאני אסתכל לו בעיניים.
"את מי את צריכה לאסוף?" הוא שאל שוב, נעמד מולי וחוסם את דרכי.
"תעוף קייל! אני לא מעוניינת לדבר איתך!" העצבים בעבעו בי, הוא הרתיח את דמי!
הצצתי בשעון שנח לו על פרק כף ידי,
רואה שאני כבר באיחור רציני.
פערתי את עיניי, דוחפת אותו סופית,
שולפת את הטלפון שלי מול פניו,
למקרה שהוא יתקרצץ שוב.
"אני מאחרת, קייל. תתרחק, אני לא צוחקת. אם אתה לא תזוז ממני אני אתקשר למשטרה." איימתי. התכוונתי לכל מילה ומילה.
הסתובבתי לדרכי, אפילו לא נותנת לו את הצ'אנס להוציא משהו מפיו.
רצתי על עקבי, איך ייבשתי אותה ככה?!
נכנסתי לגן, אנג'ל רצה לזרועותיי.
"התגעגעתי אלייך אמא!!" אנג'ל אמרה מחבקת אותי חזק ונישקתי את לחייה הוורודות.
"גם אני מלאכית שלי" אמרתי.
היא הסתכלה עלייה בעינייה הירוקות והגדולות ושאלה "אפשר שיבואו אליי חברות, אמא? בבקשה, בבקשה!!" היא קפצה וצחקתי.
"בטח, אם זה בסדר מצידן של האמהות שלהן." אמרתי והיא הציגה בפניי שתי בנות, אלוהים זה היה נראה כאילו ראיתי פנים כאלה לפני!!
"אלה ג'וי וברוק" היא אמרה לי והבנות חייכו.
אחת בלונדינית עם עיניים כחולות והשנייה עם שיער חום כהה ועיניי שוקולד גדולות.
הגננת ניגשה אליי ואמרה שהיא דיברה אם האמהות שלהן, ושהיא נתנה להן את הכתובת שלי. חייכתי אלייה בהוקרת תודה ויצאנו לרכב שלי שחנה בחוץ.
נ"מ קייל:
אלוהים עד כמה היא השתנתה.
אייבי על עקבים?! עם סקיני ובלייזר?!
ממתי?!?
איך שהיא הסתכלה עליי, במבט שונא.
זה מגיע לי, בזה אני יכול להיות בטוח.
היא לא נתנה לי להתקרב, היא אפילו לא רצתה לדבר איתי, לתת לי להסביר.
עקבתי אחרייה כשהיא נכנסה ל-גן ילדים?
אלוהים, היא שמרה את הילד!!
אני אבא? אולי הוא ממישהו אחר?
לא, אין סיכוי. מי כבר יהיה לה?
ראיתי שהיא יוצאת עם שלוש בנות מהגן, שתיים מהן זיהיתי, הן הבנות של אד ובן.
והשלישית, הבנתי ישר מי היא.
היא הייתה העתק שלי פשוט.
פערתי את עיניי לראות שאני לא חולם.
אני א-אבא??
היא שמרה את הילד? ילדה?. ילדה.
יש לי אשכרה בת.
הרגשתי הרגשה בלתי מוכרת בתוכי, משהו שאף פעם לא הרגשתי לפני.
מה היא עושה עם הבנות של בן ואד?
היא לא בקשר עם אף אחד מאיתנו הרי.
אלוהים, אני אשכרה אבא.
אני חייב לדבר איתה. פשוט חייב!
YOU ARE READING
בזכות הריקוד
Novela Juvenilריקוד. לרקוד. להרגיש את האנדרנלין שזורם לך בכל הגוף ואת מרגישה שאת עפה עם המוזיקה, משתחררת מהכל ומרחפת ביקום משלך, בגן העדן הקטן והרגעי שלך. הריקוד הציל את חיי, הציל אותי מליפול לבור עמוק, שחור וחסר תחתית. הוא הציל אותי, פשוטו כמשמעו. החיים ממש לא ח...
