"אתה דביל קייל" אד אמר והפנה ממני את מבטו.
שיקרא לזה איך שהוא רוצה.
גדלנו ביחד מגיל כלום וכזה דבר בחיים לא קרה לו. אפילו לא דומה.
אף אחת לא הייתה איתי רק בשביל המראה שלו, אף אחת לא ניצלה אותו וזרקה כי היא השיגה את מה שהיא רצתה באותו רגע.
נשפתי אוויר, מסיט את מבטי לחלון, רואה את טיפות הגשם הקרות מתחילות לרדת.
הוצאתי מכיסי את הג'וינט שגילגלתי עוד מקודם, מוציא את המצית ומכסה אותו בידי בשביל להדליק. נשפתי החוצה את העשן, פותח את החלון של הרכב ומתמלא בהרגשה של אופוריה.
מאז שראיתי אותה שוב, זה המצב שלי.
ככה אני מתנקה מכל הסיבוכים והזיוני שכל, מתמכר לעוד כמה דקות.
אד הסתכל עליי כלא מאמין, וכתגובה נשפתי לפניו.
"התחרפנת תגיד?!" הוא צעק וחבט בידי, מעיף לי את הגוינט מהחלון.
"מה אתה עוש-" פתחתי והוא קטע אותי ישר.
"מה אני עושה? מה אתה עושה?!?!
אתה ירדת מהפסים קייל.
הפעם לגמרי.
אני יכול לסלוח על כל המסיבות המשוגעות בארבע שנים האחרונות,
על ההשתכרויות,
על הזיונים,
על החוסר אחריות,
אבל סמים?!
יש לך ילדה קייל! אתה קולט את זה בכלל?!
רגע אחד אתה בוכה שהיא לא נותנת לך להיכנס,
שהיא מרחיקה ומעיפה אותך מחייה ורגע אחרי זה אתה מעשן לי סמים ברכב!
מה נהיה ממך?!
ככה אתה רוצה להחזיר אותה?
מצטער קייל אבל אתה פסיכי.
היא בחיים לא תתן לך להתקרב ככה!"
הוא הטיח בי הכל ונשארתי אדיש.
כנראה בגלל ההשפעה של הסם.
אד המשיך לנסוע בשקט.
הסתכלתי על הנוף בשקט, משעין את ראשי על החלון, רואה את אד מניד את ראשו מהמראה.
-----------------------------------------------------------
נ"מ אייבי:
התעוררתי בלילה, הגשם ניטח על החלון, לא נותן לי לישון.
ירדתי למטבח מוזגת לעצמי כוס מים.
התיישבתי כל האי במטבח משעינה את פניי על פרק כף ידי מסתכלת על הגשם.
פעם אהבתי גשם.
יש משהו בדרך שבה הרחוב נראה כשיורד גשם, יש זוהר מהמדרכה.
הרגשתי משהו מכרסם בתוכי, לא בדיוק ידעתי מה. תחושת ריקנות כזאת,
תחושה שלא ידעתי להסביר.
היה לי הכל.
אז בעצם מה חסר?
חזרתי למיטה, מניחה את הראש על הכרית ועוצמת את עיניי מנסה להרדם.
הדמות הראשונה שקפצה לראשי הייתה קייל.
פתחתי מיד את עיניי בבהלה. למה אתה רודף אותי? למה אתה לא משחרר כבר?
הכעס שלי כלפיו התחלף פתאום בעצב.
את כל הזמן הזה,
את כל השנים הכי טובות שלי בזבזתי בתקווה שהוא יגיע יתקרב.
יגיד משהו.
נתתי מיליון הזדמנויות.
מיליון הזדמנויות בכל פעם אבל כל מה שהוא אי פעם עשה היה להוריד אותי.
זה לקח לי ארבע שנים.
זה לקח לי את כל הזמן הזה אבל אני הבנתי. הבנתי הכל.
הוא חושב שהכל יהיה בסדר עכשיו.
אבל לא. לא עוד.
הוא נראה הרי כל כך תמים,
אם לא הייתי יודעת מי הוא באמת הייתי מאמינה שוב כמו שאז האמנתי.
כמו שאז התפתתי ונפלתי.
יכולנו להיות יחד כל החיים, לאהוב לנצח אם הוא לא היה עוזב אותי ככה.
תמיד הייתי אופציה ב עבורו ועכשיו הוא מבקש ממני להקשיב כי הרי זה עבד לו כל פעם לפני.
אני הורדתי כל כך הרבה מעצמי בשבילו, ויתרתי כל הכל למענו,
זחלתי על הברכיים עבורו והוא שכח.
הוא זהר באור כל כך בהיר בשבילי אבל עכשיו...?
עכשיו אני רק רואה את כל האור הזה דועך לאיטו.
הוא לא צריך לנסות יותר כי זה פשוט לא יקרה.
שלא יתקשר אליי כי אני לא אענה.
זה הקש האחרון הפעם.
אני לא רוצה להיפגע יותר ואין לי סיבה להתחנן יותר כי הוא לא באמת מצטער.
(קרדיט לטיילור סוויפט על ההשראה).
מה שהכי מצער אותי?
זה שבכל הארבע שנים האלו הוא אפילו לא ניסה!!
הוא אפילו לא ניסה לחפש אותנו.
אז אני החלטתי.
אני לא נלחמת על מי שוויתר עליי מראש.
שילך לעזאזעל כבר..
♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡
בנות נסיכות יקרות שלי!!!!
אני באמת מצטערת על הנטישה,
שלא תחשבו ששחכתי אתכן,
את אף פעם לא יוצאות לי מהראש.
הבעיה היחידה היא שאין לי זמן בכלל להעלות פרקים...
אל תדאגו, אני מתחננת עונה מושלמת, אז אל תשכחו אותי גם..❤
YOU ARE READING
בזכות הריקוד
Novela Juvenilריקוד. לרקוד. להרגיש את האנדרנלין שזורם לך בכל הגוף ואת מרגישה שאת עפה עם המוזיקה, משתחררת מהכל ומרחפת ביקום משלך, בגן העדן הקטן והרגעי שלך. הריקוד הציל את חיי, הציל אותי מליפול לבור עמוק, שחור וחסר תחתית. הוא הציל אותי, פשוטו כמשמעו. החיים ממש לא ח...
