בזכות הריקוד

עונה 3 פרק 1

*כעבור ארבע שנים*

"בוקר טוב נסיכה קטנטנה" לחשתי מלטפת את שיערה הרך והחלק של אנג'ל.

"בוקר טוב אמא.." היא מלמלה בעיניים עצומות עדיין מעורפלת מהשינה.

"צריך ללכת לגן," אמרתי מחבקת אותה.
"לא 'צה לגן!" היא אמרה בקולה הילדותי כשהלבשתי אותה בשמלה ורוודה.

צחקקתי קצת, לא יכולה להפסיק לתהות לעצמי עד כמה היא נראית כמוהו כשסירקתי את הבקבוקים הקטנים שלה במראה.

אנג'ל הקטנה שלי.

אני מודה כל יום על זה שלא וויתרתי על לגדל אותה למרות הקושי.

היא המלאך הקטן שלי, המלאך השומר שלי.

אני זוכרת כשהחזקתי אותה בפעם הראשונה כשהיא רק נולדה, שהיא פקחה עיניים ונראתה כמו מלאך,
ובהחלטה של רגע קראתי לה אנג'ל.

היא הייתה העתק מוקטן שלי ושל קייל ביחד.

היו לה ההתנהגויות שלו, המבט בעיניים, החיוך, למרות שיש לה גומה קטנה רק מצד ימין.

היא דמתה גם לי במראה, אבל יותר לקייל.

העיניים שלה הן לא של אף אחד מאיתנו.
מעין טורקיז כחול, לא הצבע שלי ולא הצבע של קייל.

הורדתי אותה בגן שלה, ממשיכה למשרד שלי.

בהתחלה, לא עבר יום מבלי שחשבתי על קייל.
מבלי שהוא עבר בראשי.

כשאמרתי לו לשכוח את קיומי,
התכוונתי לזה במלוא המשמעות.
התכוונתי לעשות את אותו דבר באותה הצורה, אבל הדבר היה בלתי אפשרי.

הרגשתי כל כך חרא עם עצמי,
ילדה מטומטמת שהלכה בעיוורון מוחלט אחרי נער חסר דאגות שדופק וזורק.

ידעתי שזה יקרה, הזהרתי את עצמי ממנו בהתחלה.
אבל בסוף, בסופו של דבר,
נפלתי, הוא לכד אותי,
הוא הצליח להשיג את מבוקשו, הוא מהסוג שלא מוותר הרי.
הכל בחיי תמיד צריך להיות אומלל כל כך, אני הרי אייבי, לא?

אני איבדתי אז שיווי המשקל שלי, נפלתי ברשת של כל המילים היפות, החמות והאוהבות שלו, האמנתי למגע המלטף, לחיבוקים, נפלתי בפח של העיניים שלו שכישפו אותי, ושילמתי את המחיר.

הרגשתי נבגדת, שכל מה שהיה בינינו היה בעצם זיוף אחד גדול.

הייתי ילדה טיפשה, הייתי צריכה לדעת.
הייתי צריכה לדעת שאני לא הנסיכה שלו,
שאולי כיכבנו בהוליווד אבל זוהי לא המציאות,
שזו לא אגדה,
הייתי חולמנית מכדי לראות את המציאות.

אבל הפעם? הפעם הייתי בזה לגמרי לבד.

כל האהבה שהייתה לי כלפיו אז, התחלפה בשנאה בהתחלה, ואז, באכזבה.
באכזבה כלפיו, כלפי כל מה שיכל היה לצמוח מאיתנו.